בין שתי ערים / איור: תמיר שפר
א. זה היה שבוע גדול לאחת הקלישאות הישראליות החבוטות והאהובות; ירושלים מול תל-אביב. צירוף המקרים הקוסמי של יום שני, פתיחת השגרירות האמריקאית ומסיבת הזכייה באירוויזיון, אומנם ליטש את כל ההבדלים לכדי יהלום של סמליות בוהקת, אבל בסופו של דבר, יום שני היה בסך הכול לא יותר מעוד יום שני אחד בהיסטוריה, הוא לא עשה את זה לבד. כמו שיהלום לא נוצר סתם ככה באיזה יום שני מקרי. הוא צריך להתגבש במשך מאות מיליוני שנים בעומק של מאתיים וחמישים קילומטרים מתחת לקליפת כדור הארץ בטמפרטורה של 1500 מעלות צלזיוס ולעמוד בלחץ של 60 אלף אטמוספירות. ככה נוצר יהלום; לא מספיק שיר חמוד ושגרירות.
לא הייתי מטריד אתכם בניגודים האלה - גדולים ממני, וגם כמה קטנים, כבר כתבו כל מה שאפשר לכתוב על הנושא - לולא התמזל מזלי ואת היום השני המקרי הזה ביליתי בשני המקומות. את היום העברתי בירושלים; לטקס לא נכנסתי, הוא היה מיועד לאנשים מכובדים ממני. אני הייתי בהפגנות הבעד והנגד ויום הנכבה מחוץ לשגרירות. נכנסתי למכונית וסגרתי את כל החלונות. שעה ו-17 דקות אחרי שהמפגינים התפזרו כבר עמדתי בכיכר רבין.
סיפרתי את זה לחבר. נשמע כמו התנגשות חזיתית, אמר. לא התנגשות ולא נעליים, עניתי, שני המקומות עומדים כל אחד במקומו, לא מתקרבים ולא מתנגשים, זה רק אני שניתז מהאחד לשני כמו ריבוע מפוקסל במשחק טלוויזיה בשחור לבן משנות השמונים.
לפעמים אני חושב על זבובים. אני מנסה לדמיין מה עובר על זבוב שנכנס לכם בטעות לאוטו בעיר התחתית בחיפה, נניח. שלוש שעות אחר כך נפתח החלון, הזבוב פורץ החוצה ומגלה את עצמו בעולם לחלוטין לא מוכר. זה מצפה רמון. הוא לא מכיר פה אף אחד, חם, יבש, אין טיפה צל, הזבובים פה נראים קשוחים, הוא לא מבין את השפה שלהם, האוכל מגעיל והוא גם מתגעגע למשפחה שלו; אישה ו-1,500 ילדים שכל אחד מהם ממש מיוחד, למספר 742 כאבה הבוקר הבטן והוא דואג. מה אני עושה פה? למה, למה לעזאזל הייתי צריך להיכנס לתוך האוטו הדפוק הזה, הוא שואל את עצמו, למה אני לא יכול פשוט להגיד לא למתוקים? אני יודע מה לעשות! פשוט אחזור איתם הביתה, הוא אומר, אבל רגע - איזה אוטו זה היה? המכוניות כל-כך דומות אחת לשנייה. שיט! שיט! נתקעתי! אכלתי אותה!
זבוב חי כשבועיים, הזבוב שנכנס למכונית ויוצא לנסיעה, אפילו קצרצרה, כנראה שלא יחזור הביתה לעולם. מהבחינה הזו אני שונה ממנו - אבל מבחינות אחרות, הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מרגיש כמו הזבוב הזה; פותח דלת ויוצא לעולם לא מוכר. מה אני עושה פה? שיט! נתקעתי!
למזלי מתקיים בי הלהיט הנצחי של יהורם גאון ואני אכן האיש אשר תמיד חוזר.
ב. אין שום טעם לחזור על הבלה-בלה הרגיל שאומרים כל אלה שכותבים על ההבדלים בין ירושלים ותל-אביב. אנחנו הרי יודעים בעל פה את מה שיש להם לומר, שמענו את הכול כבר אלף פעם מכל הצדדים; את הבדיחות, את התוכחות, את השירים ואת התובנות השחוקות. כולן נכונות.
ובכל זאת, לחוות שתי התכנסויות כל-כך שונות אחת מהשנייה כמו הפגנת יום הנכבה מול השגרירות האמריקאית בירושלים ומסיבת יום הנטע בכיכר רבין בתל-אביב - כשברקע, כל הזמן, המתרחש בעזה - זה דבר שראוי לציון. השפה הייתה נקודת הדמיון היחידה. בתל-אביב רכבו שוטרים על סגוויי מצועצע וחייכו לכל עובר ושב, אמרו שלום ותודה וסליחה. בירושלים היו אלה מג"בניקים ויס"מניקים מוצקים כמקררים, דוחפים בכוח מפגינות ומפגינים ונוהגים באלימות, גם בחברי כנסת מהרשימה המשותפת. קראתי שח"כ פורר קרא ליועץ המשפטי לחקור אם חברי הכנסת לקחו חלק באירועים אלימים; לפחות ממה שאני ראיתי הם אכן לקחו חלק באירועים אלימים: כשזו הופעלה עליהם.
בתל-אביב, כל מי שגר מסביב לכיכר הזמין חברים לראות את נטע מהמרפסת. בירושלים עמדו השכנים במרפסות שלהם בעת ההפגנה וצעקו בוז. חלקם גם השפריצו מים על המפגינים. בתל-אביב שרו הללויה לעולם, בירושלים קראו "אל קודס - ערבית". היה לי קשה להיות בהפגנת יום הנכבה. לא היו קריאות לשלום או לחלוקת הארץ, זו גם לא הייתה הפגנה נגד הכיבוש שאחרי ששת הימים. זו הייתה הפגנה נגד הכיבוש שאחרי מלחמת העצמאות. זו לא תזכורת נעימה. ברור שיש להרשות הפגנות כאלה, אין בכלל שאלה, חופש הדיבור, ההתארגנות וההפגנה זו זכות יסוד העומדת הרבה מעל לקושי שלי או שלכם. ובכל זאת, קושי.
ג. היו שטענו שלא ראוי לחגוג ביום שגבה מחיר דמים כבד כל-כך בגבול עזה. אנשים כתבו על הדחקה והכחשה והפניית גב, היו שטענו שמדובר בעניין לרופאים מתחום הנפש. אין לי דעה נחרצת בנושא, אבל נראה לי שאם יש סיבה לשמוח, הרי שיש חובה מוסרית לקחת אותה. אף אחד בכיכר רבין לא שמח על מה שקרה, אבל מצד שני.
יש כאלה שאומרים שאסור לומר "אבל", שאין צד שני, שעצם המילה "אבל" מבטלת את החלק הראשון של המשפט. לדוגמה, המשפט "אסור להחזיק אדם בכלא ללא משפט" יאבד את תקפותו כשיוסיפו לו "אבל מעצרים מנהליים של פלסטינים (או כליאת מסתנני מקלט בכלא סהרונים) הם רע הכרחי לשמירה על המדינה". כלומר אם אתה מצדיק כליאה ללא משפט במקרים מסוימים, אין לך בכלל זכות להתנגד לכליאה ללא משפט.
יש להעריך את העמדה הזו, אבל מצד שני - לא פעם חייבים לומר אבל, כי ככה זה העולם. הוא מורכב, הוא אפור, לא תמיד הוא מתיישב לך בול, והרבה פעמים יש צד שני. הוא פשוט שם, מרגיז ולא הולך לשום מקום. כמו כתם שנמצא על החולצה היפה ביום של אירוע חגיגי.
אז כן, אף אחד לא שמח על מה שקרה בעזה, אבל מצד שני: אנשים מיישות רבע מדינית עוינת התקרבו לגבול וניסו לחצות אותו. זו לא פרשנות, זה מה שהם אמרו, זה מה שהם ניסו לעשות. לא? אנחנו יודעים מה מטעמם מצליח לחצות את הגבול, טילים ומנהרות, נכון? ואנחנו גם יודעים מה עלול היה לקרות לו אנשים היו מצליחים לחצות, נכון? אנחנו גם זוכרים מה קרה לאלה מהצד שלנו שעברו לצד שלהם, נכון? ואני לא חולם אפילו להשתמש בטיעון שהם חוגגים ועוד איך כשאצלנו מתים - מחלקים סוכריות והכול. הם נשלחו לשם כדי להיהרג העזתים ואני ממש מתקשה לחשוב על משהו אחר שהיה אפשר לעשות. מה? לפתוח את השערים? לחכות שהגדר תתמוטט, מה?
אז לא, אף אחד לא היה בא לכיכר רבין למסיבת "ירינו בחמישים ושמונה עזתים", ואני לגמרי מבין כל מי שלא בא לכיכר, אבל מצד שני - שוב זה והצד השני שלו - מצטער, לא חושב שצריך היה לבטל. וזו אגב, שאלה שבכלל לא הייתה עולה לו האירוע היה נופל על האסון בנחל צפית, או אם חס וחלילה חיילים שלנו היו נהרגים. הביטול היה מיידי, כי ככה צריך: לדאוג קודם כול לצד שלך. זה לא נראה הכי טוב, נכון, אבל אם היינו מחכים עם המסיבות ועם השגרירויות עד שבעזה יהיה שקט, היינו מחכים עוד הרבה זמן.
עוד משהו קטן שהרגיז אותי בהפגנת יום הנכבה. המפגינים נשאו דגלי פלסטין והפגינו בעד מדינה פלסטינית ובעד שחרור עזה - אני בעד מדינה פלסטינית ובעד הטבת מצבם של העזתים - אבל האין הרשות הפלסטינית שותפה מלאה באומללותם של תושבי עזה?
ד. המסיבה בתל-אביב (וקצת פחות ממנה גם המסיבה בירושלים) לא גרמה לי לראות את אחיי הישראלים כאדישים לסבלו של האחר (את זה ידעתי כבר ממקודם) או צמאי דם, חלילה. אלא דווקא להפך: היה משהו יפה ונוגע ללב ברצון הפשוט להתנפל על כל סיבה שעוברת בסביבה. העיקר לחגוג משהו, העיקר לשמוח ממשהו, העיקר לחיות.