מליאת הכנסת / צילום: גיל יוחנן
חוק חופש המידע, שבימים אלה אנו מציינים 20 שנה לכניסתו לספר החוקים, הוא דוגמה לחקיקה שגם אם אינה מושלמת, מגלמת באופן ברור ופשוט את אחת הזכויות שנתונות לאזרחים החיים בדמוקרטיה. מדובר בחוק לא ארוך ומאוד ברור. בשנים האחרונות אנו נמצאים בתקופה שבה זכות הציבור למידע היא כמעט מובנת מאליה, וקשה למצוא נושא בתחום כלשהו שהדרישה לשקיפות היא לא חלק אינטגרלי ממנו.
עם זאת, ללא גורם ש"יפעיל" את החוק, הוא היה שוכב כאות מתה. המדינה יצרה חוק, אבל מי היא המשטרה שאוכפת אותו? משטרת חופש המידע ומי שיצרו את מהפכת השקיפות מיום חקיקת החוק ב-1998 ומובילים אותה היום הם ארגוני החברה האזרחית. והדבר נכון לא רק לגבי זכות הציבור למידע. כיום הוא נכון לשמירה, להגנה ולקידום זכויות יסוד רבות בחברה דמוקרטית.
ארגוני החברה האזרחית נכנסים בתפר שבין האזרח למדינה ויכולים לייצג מגוון של נושאים ודעות, שהמשותף להם באופן גס הוא ההתאגדות למען מטרה מסוימת, שלא במטרה לעשיית רווח כספי. המנגנון הייחודי הזה מאפשר להם ליצור מוקד כוח קטן וחזק, שמקדם נושא ממוקד באמצעות עבודה מול מוקדי הכוח של השלטון, לפעמים בשיתוף-פעולה, אך גם בפעולות של עתירות נגד רשויות, עצומות והפגנות.
לכן, ארגוני החברה האזרחית, ולא רק בישראל, הופכים יותר ויותר לקו ההגנה האחרון בשמירה על המרחב הליברלי. הם כלבי השמירה, הם שומרי הסף, וגם הם, כמו שומרים נוספים, נמצאים תחת מתקפה.
קחו למשל את הצעתה האחרונה של שרת המשפטים, איילת שקד, שמבקשת לשלול את היכולת של מבקשי מקלט לעתור לבית המשפט. מי שעותר עבור אנשים אלה הם ארגוני החברה האזרחית, והמסר מצידה ברור. בנוסף, ישנן הצעות לפגיעה ביכולת המימון של ארגונים אלה, קריאות מצד פוליטיקאים נגד הלגיטימיות שלהם, וכמובן שאי-אפשר שלא להזכיר את הקמפיין נגד "הקרן החדשה", שמובל באופן אירוני על-ידי ארגון חברה אזרחית אחר.
תפקידם של ארגוני החברה האזרחית הוא להציב מראה בפני מוקדי הכוח. שכרון הכוח והרצון לחזק את מוסרות השליטה של האוחזים בשלטון, לעתים גורמת לאותם נבחרים לשכוח חלקים מסוימים באוכלוסייה. זו מגמה שאמורה להטריד את מי שלא נמצא בשלטון היום וגם את מי שאולי לא יהיה שם מחר. מי שמזכיר להם, מי ש"מעצבן" אותם ומשמיע את קולם של אלה שלא יכולים או יודעים איך לזעוק, הם ארגוני החברה האזרחית. מכאן גם נובע המתח בינם לבין השלטון - וטוב שכך. תפקידם של ארגוני החברה האזרחית הוא לא לרצות או למצוא חן. אלא דווקא לייצג את מי שלא מיוצג להמשיך ולייצג רעיונות חברתיים, שמבקשים לשכוח. מדינה דמוקרטית יודעת להכיל קולות כאלה ולא שואפת להשתיק אותם.
טבעי ומובן שנישא את עינינו לשלטון המרכז או המקומי כשאנו מבקשים להבין את מקומנו בחברה ולאן היא צועדת, אך חשוב גם להסתכל לצדדים. ארגוני החברה האזרחית קיימים ופועלים בשטח בעבודה יומיומית סיזיפית ובוודאי לא מתגמלת כלכלית. במדינת ישראל ישנם גופים רבים, שפועלים ללא מטרות רווח, כדי להשמיע את קולם של הנשים החד-הוריות, של מסורבות הגט, של החברה הערבית, של הקהילה הלהט"בית, של הטבע. כמעט כל ערך או אוכלוסייה מיוצגים על-ידם. לכן כל-כך חמורה הפגיעה בהם והדה-לגיטימציה שנעשתה להם, למשל במסגרת חוק העמותות או בקמפיינים שונים, ובוודאי בהתייחסויות מבזות של ראש הממשלה ושרים.
ללא ארגוני החברה האזרחית, חגיגות ה-20 לחוק חופש המידע לא היו מתקיימות, ולא היינו יודעים על השלטון את כל מה שאנחנו יודעים היום. רגע לפני שמציינים את יום חופש המידע, דמיינו כמה לא היינו יודעים ללא ארגוני החברה האזרחית - כמה חלשים היינו וכמה פחות היינו יודעים.
■ הכותבת מנהלת מרכז במכון הישראלי לדמוקרטיה ולשעבר מנכ"לית התנועה לחופש מידע.