משה מרי / צילום: איל יצהר
אני: מסתכל קדימה, לא נוסטלגי, בעל כוח רצון, כל הזמן בתנועה ולפעמים זה מעייף. אוהב מגע עם אנשים וזקוק לגיוון, ובגלל זה אני עושה כמה דברים במקביל ומשתדל לעשות אותם טוב, לומד להתפשר.
משפחה 1: הוריו של אבא, ניסים וסולטנה, הוא במקור מאנגליה והיא מעיראק, גרו בקהיר והתפרנסו טוב ממפעל למשקאות חריפים שהיה בבעלותם. בשנת 49', כשהרגישו שהיחס ליהודים במצרים התדרדר, סבתא עלתה לישראל עם 11 ילדים, ביניהם אבא שהיה אז בן תשע, והוא נשאר שם עוד שנה, במטרה למכור את המפעל, ובסופו של דבר נאלץ לוותר עליו בלי תמורה. הם גרו במעברה בטבריה ועבר זמן עד שעברו לשיכון.
משפחה 2: סבא וסבתא מצד אמא הגיעו מטורקיה. סבא היה חייל בצבא הטורקי ולא יכול היה לעלות לארץ עד שסיים את השירות וסבתא עלתה עם 13 הילדים ואמא בת השנתיים והגיעה באותה שנה לאותה מעברה בטבריה. כשסבא הצטרף אליהם, הוא התגייס למשטרה, שם שירת עד הפרישה.
משפחה 3: אמא למדה עד כיתה ח' ויצאה לעזור בפרנסת הבית, בדיוק כמו אבא, שעבד בנגרות. הם הכירו בטבריה. הוא התנדב לגדנ"ע ואחר כך התגייס לגולני, עבר לשלישות, השלים בגרויות ויצא לקורס קצינים בגיל מבוגר יחסית. בגיל 45 פרש משירות ואחרי מלחמת שלום הגליל חזר לצבא, היה עוזר קצין שלישות בפיקוד צפון והשתחרר בגיל 63 בדרגת סא"ל ובמקביל ניהל את גידול שבעת הילדים. אמא הייתה עקרת בית ואני זוכר אותם עושים חישובים כספיים איך לגמור את החודש. למרות המאבק הכלכלי, לא הרגשנו מחסור.
ילדות: חיינו את הכינרת והירדן כשטבריה הייתה עיר תיירותית תוססת. אבא דחף אותנו לנגן. בגיל עשר, כששאל אותי איזה כלי אני רוצה, עניתי סקסופון. הצלחתי להיכנס ללימודי סקסופון בפרויקט פיתוח השכונות, ובגלל שלא הייתי זכאי לקבל סקסופון בחינם, הם קנו לי למרות שהיה מאוד יקר. הייתי בתזמורת, נסענו להופעות, וכשאחי התחיל לנגן בלהקה שניגנה בפאבים וחתונות, התעקשתי להצטרף והתחלתי להתפרנס ממוזיקה בגיל 16.
כשאהיה גדול: המוזיקה עניינה אותי, אבל תמיד רציתי לעשות דברים משמעותיים, גם אם לא ידעתי מה בדיוק.
לימודים: אחרי שירות בשלישות שריון, השתחררתי והתחלתי לעבוד עם אחותי ובעלה בעסק למשלוחים, בלי חלומות על טיול גדול. שנה חסכתי כסף ואז נרשמתי ללימודי תעשייה וניהול במכללת תל חי וגרתי בקריית שמונה בתקופת הקטיושות. אמא נפטרה כשסיימתי ללמוד וחזרתי הביתה כדי להיות עם אבא ותוך כדי השבעה קיבלתי הצעת עבודה בחברת בריטיש אמריקן טבק.
טלי: אשתי, טבריינית במקור, עבדה בתחום הביטוח במשך שנים, ועכשיו היא מתחילה קריירה חדשה כמאפרת. אנחנו חברים כל-כך טובים, אוהבים להיות יחד ומתרגשים לראות אחד את השני. הכרנו בגיל 19 כשראיתי אותה בבר בטבריה והתחתנו אחרי שמונה שנים. יש לנו שני ילדים ואנחנו גרים בהוד השרון.
BAT: גייסו אותי כמקדם מכירות לאזור הצפון. אחרי שנתיים, כשהציעו לי לנהל את אזור המרכז, עברתי עם טלי לבת חפר. במהלך כל התקופה הזאת עישנתי. בגיל 40 נתתי לעצמי מתנה. גם הפסקתי לעשן וגם ירדתי במשקל. הייתי מנכ"ל החברה במשך שנתיים ואז קיבלתי פנייה מנספרסו, כשחיפשו מנכ"ל שיקים כאן את הפעילות הבינלאומית של החברה. אמרתי שאני מעוניין ואחר כך הלכתי לגוגל כדי לברר מה זה.
נספרסו: חברה בינלאומית, חלק מנסטלה, והמטה שלה יושב בלוזאן. טסתי לשווייץ כדי להבין את העסק, אבל אירופה מאוד שונה מישראל. שנה וחצי עבדנו על תשתיות וכשפתחנו את החנות הראשונה ברמת אביב ב-2010, אף אחד לא הבין מה אנחנו רוצים. תרבות הקפה התפתחה פה מבתי הקפה. אנשים התחילו לשתות קפוצ'ינו ואספרסו ואז התחלנו להכניס מכונות הביתה. הבנייה הייתה איטית.
מחיר גבוה: נובע מאיכות הקפה הגבוהה, העבודה הישירה מול החקלאים ופערי המטבע. בעשור האחרון שינינו את המחיר רק פעם אחת. אנחנו מוצר פרימיום שמאמין באיכות, בשירות ובחוויה.
טעם ישראלי: אוהבים קפה חזק וחלב טרי, דבר שלא רואים כמעט בעולם.
תפיסת עתיד: כל עוד אני מתרגש, כמו היום, להגיע לנספרסו, ארצה להישאר. אשמח להמשיך להשתתף בפרויקטים גלובאליים, אבל רילוקיישן לא בא עכשיו בחשבון, כי הבן מתגייס.