הפגנת תמיכה של אוונגליסטים בגוואטמלה / צילום: רויטרס - Jorge Lopez
הנה החדשות מפיג'י, שלא נראו בשום עמוד ראשון: ב-11 במאי צעדו מאות בני אדם בשדרה מרכזית של עיר הבירה סובה (Suva), יער של דגלים ישראלים בידיהם. מאות כרזות ידידות הונפו. גברים ונשים לבשו חולצות-טי בצבעי כחול-לבן. ביום בהיר וחמים הם התנהלו לאיטם לאורך חוף האוקיאנוס השקט עד שהגיעו אל פארק ראטו סוקונה. אוהל אירוח גדול ציפה להם, ודיפלומט ישראלי דרש באוזניהם.
האיש, ירון סולטן דדון, "יועץ לענייני האוקיאנוס השקט", הגיע לשם ממקום מושבו בקנברה, אוסטרליה. הוא הכריז ש"פיגי' היא האי הישראלי היהודי הראשון". אומרים שחלק מעשרת השבטים האבודים של ישראל גלו לפיג'י לפני 3,500 שנה, אמר הדיפלומט, ואגב כך הוסיף איזה אלף שנה לגילם. "אני אינני מסכים", הוא אמר באנגלית טנטטיבית משהו, "אתם אינכם שבט אבוד, אתם שבט נמצא". ההגדרה founded tribe של מר דדון קצת בלבלה עיתון מקומי, אשר ייחס לו למחרת את ההכרזה הדרמטית, "אתם השבטים המייסדים של ישראל".
פיג'י היא אחת ממדינות-האיים של דרום האוקיאנוס השקט, שיחסים לבביים נרקמו ביניהן ובין ישראל. ראש ממשלתה, גנרל באיינימארה, ותיק הגדוד הפיג'יאני בכוח השלום של האו"ם במזרח התיכון, ביקר בארץ בסתיו שעבר. נשיאים של רפובליקות מיקרוסקופיות מאגן המים הענקי הזה חצו את רוב כדור הארץ כדי להגיע לירושלים.
המעשה בעצרת הידידות בסובה אינו מובא כאן רק כמעשה נחמה לנוכח רגעי הבדידות של הימים האלה. כבודם של איי הדרום במקומם מונח, אבל הם תמורה קצת מינורית על האובדן המסיבי של רצון טוב בשאר העולם. סיפור פיג'י מובא כאן מפני שהוא ביטוי נוגע ללב, אם גם אנקדוטי, של השותפות הגלובלית הקרובה בין ישראל לנוצרים האוונגליסטיים. את התהלוכה בסובה ארגנה ומימנה C4I ("נוצרים למען ישראל"), שבסיסה בהולנד, ויש לה סניפים בכל רחבי העולם.
קולונל וורן ורוח הקודש
קוריה של השותפות הזו נרקמים על פני חמש יבשות. היא נולדה בעולם דובר האנגלית עוד במאה ה-19, ומילאה תפקיד נדיר ולא תמיד ידוע בהתפתחות הקשרים בין התנועה הציונית לממשלות בריטניה וארה"ב. כאשר נשיא 'השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים' (ICEJ), יורגן ביהלר (Jurgen Buhler), מצא את עצמו בפיג'י, בספטמבר שעבר, הוא כתב ביומן הרשת שלו, כי בו ביום עצמו, ב-1867, התחילה הפצת הנצרות האוונגליסטית בפיג'י - ונרשם הגילוי הראשון של הארכיאולוגיה המקראית בירושלים (קולונל בריטי גילה מפעל מים קדום בעיר דויד, שנקרא מאז על שמו, "פיר וורן").
את התיאבון לעתיקות ארץ ישראל, שהגיע אל שיאים מרשימים בשלהי המאה ה-19, אפשר לחשוב לאחד הזרזים של הולדת מדינת היהודים. המחטטים באדמת הארץ היו, כמעט עד איש אחד, מיסיונרים פרוטסטנטיים או אנשים שאמונה נוצרית עמוקה כיוונה את מעשיהם ואת מחשבותיהם. הנחות היסוד של הארכיאולוגיה הזו יועמדו יום אחד במבחן מדעי קשה, ולא תמיד יעמדו בו. אבל זה יקרה כמעט 100 שנה אחר-כך.
למיסיונרים פרוטסטנטים - בייחוד מיסיונרים, בייחוד פרוטסטנטים - אנחנו חבים את תפוצתו הגלובלית של התנ"ך. אם הוא נקרא בחרדת קודש מפיג'י עד בייג'ין, מרואנדה עד ברזיל, מניו-פונדלנד (קנדה) עד קליפורניה, אין זה בזכות רבני המכינות או מועצת גדולי התורה. נוצרים בשירות רוח הקודש נשאו אותו בכליהם, בסכנת נפשות, אל קצות כדור הארץ, ותרגמו אותו במלואו ל-670 לשונות (טקסט כלשהו מכתבי הקודש היהודיים והנוצריים תורגם ל-3,312 לשונות).
יהושע ודויד שימשו בערבוביה
מדוע התנ"ך העברי נעשה נכס פרוטסטנטי? בראש בראשונה מפני שמרטין לותר חילץ אותו במאה ה-16 מן המלכודת הלטינית-יוונית, שבה היה תקוע במשך 1,500 שנה, ותרגם אותו ללשון בני אדם. במקרה שלו, התרגום היה לדיאלקט גרמני. הכנסייה הקתולית שמרה אמונים לוולגאטה הלטינית, בין השאר פני שכל קיומה היה תלוי בהנחה שהמאמין זקוק לתיווכה אם הוא רוצה שרוח הקודש תנוח עליו. הפרוטסטנטים, לעומת זאת, הטעימו את עצמאות המאמין. לימים יבקעו האוונגליסטים מחלציהם, וילמדו את מאמיניהם שהם יכולים לכונן "מערכת יחסים אישית" עם משיחם.
הקריאה הבלתי-אמצעית של כתבי הקודש היהודיים מילאה את לשון הדיבור והכתיבה בדימויים תנ"כיים. מורדים וגם קונפורמיסטים השליכו אצטלות של מלכים ושל נביאים עבריים על עצמם. יהושע ודויד שימשו בערבוביה את היריבים העיקריים במלחמת האזרחים האנגלית של המאה ה-17, שטבעה חותם עמוק ורב-ימים על התרבות הפוליטית משני עברי האוקיאנוס. הגעגועים אל "ממלכת דויד ושלמה" פרנסו רומנטיקה משיחית נוצרית לפני 150 שנה, ואיזנו במקצת את האנטישמיות התרבותית והחברתית של זמנה (את ראשוני הציונים היה אפשר להשוות לישראלים של המאה העשירית לפני הספירה במקום לרוכלים הרעשנים של האיסט-אנד בלונדון ותחתית האיסט-סייד במנהטן).
לא קשה להבין מה מאוד הועיל התנ"ך לתנועה הציונית, בייחוד כאשר נקרא כמדריך לידיעת הארץ, לפני שהתחיל להיקרא, לפחות בחוגים אקדמיים, כמטאפורה ספרותית, או כילקוט הכזבים. החילון הגובר של החברה המערבית העם את זוהרה של התחייה הפוליטית היהודית, אבל החילון באירופה הקדים בהרבה את החילון בארה"ב. בשעה שאנשים מנומסים חדלו לדבר על אלוהים סביב שולחן האוכל במערב אירופה, יראת-שמיים הוסיפה להיות מטבע עובר לסוחר, או לסועד, או לבוחר בחלקים ניכרים של אמריקה.
כריסטוס וצבא השמיים
הדתיות הכמעט-אינסטינקטיבית של מיליוני אמריקאים, בעיקר בערים הקטנות של המערב התיכון ושל הדרום, לא תורגמה לפעילות פוליטית אלא מסוף שנות ה-70 של המאה שעברה ואילך. פסיקת בית המשפט העליון על מתן מעמד חוקי להפלות מלאכותיות (1973) הייתה הקש ששבר את גב הגמל.
בתוך חמש שנים, התארגנויות פוליטיות של הימין הנוצרי התחילו לשנות את מגמת פניה של הפוליטיקה האמריקאית. מיליוני אוונגליסטים מצאו את עצמם עומדים בתור לקלפיות, ממריצים אחרים להצביע ותורמים למועמדים פוליטיים. במרכז תשומת לבם עמד הצורך לשנות את הרכב בית המשפט העליון, כדי להגן על חיי עוברים וכדי להגן על ביטויים פומביים של יראת שמיים (כמו תפילה בבתי הספר והצגת סמלים דתיים במקומות ציבור). לפני 15 שנה נוסף למצעם הצורך "להגן על מוסד הנישואים" מפני הומוסקסואלים תאבי-כלולות.
מדיניות חוץ תפסה בדרך-כלל מקום משני, כפי שהיא תופסת אצל הרוב הגדול של האמריקאים, אם כי מפעם לפעם הגיחה אל הפסגה, או סמוך לה. האיבה לקומוניזם ולברית המועצות בימי המלחמה הקרה הייתה סיבה מובהקת אחת. ישראל הייתה סיבה שנייה. שני העניינים היו מעוגנים בתיאולוגיה של אחרית-הימים. הקומוניזם הסובייטי היה ביטוי של האנטי-כריסטוס, שליח השטן עלי-אדמות. קיבוץ נדחי ישראל היה תנאי ולא יעבור לשיבתו של כריסטוס בראש צבא השמיים.
הנוסחה התיאולוגית המפורשת קצת לא נעימה, מפני שהיא כרוכה בחורבן ישראל ובהתנצרותה של שארית הפליטה. אבל מחוץ לתיאולוגיה, אהדה עמוקה לעניינה של ישראל ותמיכה בהגנתה הן אותנטיות בהחלט. אנחנו רגילים למצוא דגל ישראל לצד דגל ארה"ב סמוך לארון הקודש בבתי כנסת בארה"ב; אבל אנחנו רגילים קצת פחות לחיזיון של דגל ישראל אצל המזבח בכנסיות נוצריות קטנטנות באפאלאצ'יה, למשל, על הנהר המפריד את מדינת אוהיו ממדינת קנטאקי.
בגין לא שעה ליהודים
מנחם בגין עלה לשלטון בישראל בדיוק בזמן שבו הבשיל התפקיד הפוליטי של הימין הנוצרי. המנהיג המוכר הראשון של הימין ההוא היה כוהן הדת הפונדמנטליסטי ג'רי פולוול ממדינת וירג'יניה. הוא היה מטיף ונואם בחסד עליון, ועל כתפיו רכבו הפעילים הפוליטיים אל שורה של ניצחונות מהוללים, כולל עליית רונלד רייגן לנשיאות ב-1980. היא הייתה רבת אירוניות, מפני שרייגן לא היה איש דתי, ולא הלך לכנסייה בימי א'; לעומת זאת, האיש שרייגן הביס, הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, היה ירא-שמיים, נוצרי אוונגליסטי ש"נולד מחדש" וכונן "יחסים אישיים" עם מושיעו. לא עזר לו.
האוונגליסטים חזרו והראו מאז, כי הם מוכנים להשתמש בכלים לא שגרתיים כדי להשיג את מבוקשם. דונלד טראמפ הוא אחד הכלים האלה. יראת השמיים שלו קצת קשה להגדרה.
סמיכות הזמנים של עליית בגין ושל עליית פולוול השיקה את התקרבות האוונגליסטים לישראל. ב-1980 העניק בגין לפולוול את מדליית ז'בוטינסקי בטקס פומבי בניו-יורק. רבים מיהודי ארה"ב התקשו להאמין למשמע אוזניהם. הקהילה הזו, ליברלית על-פי מסורתה ומעשיה, התנגדה למנהיג החדש של הימין הנוצרי, האולטרה-שמרני, שוחר הריאקציה. נשיא התנועה הרפורמית, הרב אלכסנדר שינדלר, האשים את פולוול בעידוד אנטישמיות. מנהיגים יהודים הפצירו בבגין לוותר על הכיבוד, אבל הוא לא נענה.
דיפלומטיה ציבורית
התפשטותה המואצת של הבשורה האוונגליסטית מעבר לים הפכה את ידידות הימין הנוצרי בארה"ב לקרש קפיצה יוצא מגדר הרגיל. ארצות גדולות בהרבה מישראל משקיעות סכומי עתק במה שקוראים "דיפלומטיה ציבורית", כדי להגיע אל דעת קהל באמצעים לא פוליטיים. רשתות גלובליות של מרכזי תרבות - ארה"ב, בריטניה, צרפת ועכשיו גם סין - משווקות את ארצות המוצא שלהן באמצעות ספריות ומכונים, מועדוני תרבות ופסטיבלי אמנות. ישראל נהנית מרשת ענקית שאינה עולה לה אף פרוטה אחת.
דרשות פרו-ישראליות נלהבות נישאות בכנסיות נידחות בארצות רחוקות, וגם כמובן בכנסיות גדולות בארצות מרכזיות. מיליוני אוונגליסטים בסין, ביפן, בדרום קוריאה, בדרום אפריקה, בברזיל, ואיפה לא, מפתחים חיבה עמוקה לישראל. מה קלה הייתה משימתו של איש משרד החוץ סולטן דדון בסובה, פיג'י. הוא לא היה צריך לארגן, לממן, להכין, להכשיר את הקרקע. הוא רק היה צריך להתייצב בפארק העירוני, בארץ שלישראל אין בה נציגות כלשהי, ולשאת נאום. את הקהל הנלהב הביא מישהו אחר.
ואף כי ישראל צריכה בהחלט ללחוץ את היד המושטת, מוטב להבין שלכל זה יש מחיר. הזיהוי הגובר עם האגף הדתי הנוקשה, השמרני, המתנגד באופן מסורתי לשורה של זכויות אזרח, מרחיק את ישראל מן האגף הליברלי והחילוני בחברה המערבית. ישראלים יכולים כמובן למשוך בכתפיהם. האגף הזה אינו מאיר פנים לישראל. מן האגף הזה צמחו תנועות החרמה ונידוי. שם נמצאים מקורות הדה-לגיטימציה.
זה כמובן נכון, אבל מוטב להבין מה שנובע מטענה כזאת: ישראל נדחקת והולכת ממה שהיה לפנים מקומה הטבעי. יתר על כן, המטוטלת הדמוגרפית בארה"ב נעה בכיוון המנוגד. מחקר על התפתחות נטיותיהם הדתיות של אמריקאים בין 1972 ל-2014 מראה, כי בין המסתלקים מן הדת המאורגנת, חלקם של בני 29-18 עלה מ-10% ל-30%; חלקם של הלא-מאמינים באוכלוסייה גדל מאז 1993 פי חמישה, מ-5% ל-25%.
ההבדל בין קפה לאספרסו
סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, אוונגליסט אדוק בעצמו, הכריז לפני שבועיים בנאום במכללה דתית במישיגן, כי "הדת באמריקה כלל אינה נסוגה. ההיפך הוא הנכון". הכרזתו הייתה מבוססת על מחקר אקדמי מ-2017, שאומנם הראה כי חלקם של "בעלי זיקה הדוקה" לדת המאורגנת אינו משתנה זה 25 שנה, ומוסיף לעמוד בערך על 35%. אבל אותו המחקר מראה נסיגה ניכרת בין בעלי "זיקה לא חזקה" (מ-56% ל-42%) והכפלה במספרם של חסרי כל זיקה (לסביבות 20%).
אלה נתונים מורכבים, שאפשר לפרש אותם באופנים שונים. ברור שהם משקפים ירידה ברגשות הדתיים. אבל הם גם מראים גידול ניכר בחלקם היחסי של דתיים-מאוד בציבור המאמינים. בעל המחקר השווה את ההתפתחות הזו להבדל בין קפה לאספרסו. השני הוא קטן יותר, אבל מרוכז יותר, עם אפקט חזק יותר (את מלוא הנתונים המצוטטים כאן אפשר למצוא באתר הרשת של "וושינגטון פוסט").
ייתכן מאוד שלישראל תצמח תועלת מן הברית עם האספרסו. ייתכן כי לעתיד לבוא, עיירות לאורך נהרות האוהיו, המיזורי והמיסיסיפי ימלאו את החלל שישאירו ניו-יורק, לוס אנג'לס ובוסטון. הכול ייתכן. אבל אמרת הכנף השחוקה תקלע יותר מתמיד: אמור לי מי ידידיך, ואומר לך מי אתה. לטוב ולרע.