מיטל מיכאלי / צילום: כפיר זיו
שלוש שנים וחצי חלפו מאז שאמא של מיטל מיכאלי נפטרה בפתאומיות בגיל 64, והיא עדיין מחפשת את מבט עיניה הכחולות, מבט מעצים, מלטף, שליווה אותה בכל מקום, ששמר עליה. יומיים אחרי שחגגה יום הולדת 29, וקיבלה ממנה עותק של ספר המתכונים שלה, שביקשה ממנה המון זמן, כדי לשמר את טעם הילדות והבית, עם הקדשה שנחתמה במילים "אוהבת אותך אמא", קיבלה מיכאלי טלפון מאביה שאמר, "אמא בטיפול נמרץ".
לא היו לה בעיות בריאות יוצאות דופן. קצת משקל עודף, סוכרת מטופלת, סימפטומים שגרתיים של גיל, ואז - ברגע אחד הלב הפסיק לפעום. עשרה ימים אושפזה חסרת הכרה בטיפול נמרץ, צמח. עשרה ימים של פרידה לצלילי צפצוף המכשירים, שבתקופה שאחרי מותה הפכו לתווים מלודיים וטקסטים באנגלית. אחד מהם הוא 'I AM Blue', שיר שקט, עצוב וחורך נשמה, שאותו היא שרה עם טל כהן שלו, שמדבר על העצב העמוק ועל אותו מבט כחול שהיא לא מפסיקה לחפש.
צהריים בקפה קטן בגבעתיים, ממש מתחת לבית שלה ושל מיכל, בת הזוג. היא מזמינה מיץ תפוחים, ומראה לי את הקעקוע, אוהבת אותך אמא, העתק של כתב היד של ההקדשה מספר המתכונים. "זה קשה לאבד אמא", היא אומרת. מספרת בפשטות, בלי להחצין רגשות, על האלבום שצמח על מצע האבל רווי הדמעות, וייצא עוד כמה חודשים. "זה הרבה יותר קשה כשאת לא נשואה ואין לך ילדים", היא אומרת. "'Heart', הסינגל הקודם, הוא עליה בצורה ברורה יותר והוא מספר על לב של אהבה - לב שהפסיק לפעום. את הקליפ שלו צילמתי תוך כדי עשיית הקעקוע. 'I AM Blue' לוקח את המטאפורה של העיניים, הכחול של ים ושמיים, כמשהו שאין לו גבולות, שאי אפשר לאחוז בו ויש את המוות שגם הוא כזה. ברור לי איפה אני נמצאת, אבל לא איפה היא נמצאת, ואני ממשיכה לחפש אחר העיניים הכחולות שלה.
"רק אחרי שהיא לא הייתה, הבנתי כמה המבט שלה היה מלטף, מחיה, מבט שאמר לי שאני הדבר הטוב ביותר שיש בעולם, וזה נורא חסר. ועכשיו אני צריכה למצוא את המבט הזה בתוכי, למצוא את האמא הפנימית שתראה אותי בעין יפה.
"הקלטתי אותו עם טל, מוזיקאי שחי בארצות הברית ומלמד שם מוזיקה בבית ספר. הוא פנה אליי כדי שאדבר עם הילדים על המוזיקה שלי. הסכמתי. לא הכרנו והוא הזמין אותי לשיר איתו בהופעה שעשה בארץ. יומיים לפניה נפגשנו לעשות חזרה בבית שלי, הוא שר ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב שהוא שר יפה. ביקשתי ממנו להקליט איתי שיר וביום של הטיסה שלו השגתי אולפן והטייק הראשון שעשינו יצא בסינגל".
הטקסט מאוד עמוק.
"ואני מאוד גאה בו. בדרך כלל אני כותבת מהר. אותו כתבתי במשך כמה חודשים, כששיפצנו את הדירה. הייתי יושבת עם הגיטרה על המרפסת שעות. אני מרגישה שכל מילה בו מדויקת".
למה באנגלית?
"נולדתי בארצות הברית כשאבא היה בשליחות של התעשייה האווירית ואני דוברת אנגלית, ככה שהיא שפה שנייה. היה בי צד שרצה לדבר הכי פשוט ולפנים, בעברית זה יותר קשה לשמיעה".
זאת בחירה לא רעה אם את רוצה לכוון לחו"ל, כחלק מפתיחת קריירה בינלאומית.
"אני שואפת לצאת עם האלבום הזה החוצה. חזרתי עכשיו מסיבוב בדנמרק וראיתי שהטקסטים עוברים גם בתרבות אחרת, אבל את האלבום הבא שלי אני דווקא כותבת בעברית".
למדת במגמת תיאטרון ברחובות, היית בבימת הנוער ובלהקת חיל חינוך, ובסוף למדת קולנוע ותקשורת, ולא משחק או שירה. הסבירי.
"בחירה של פחדנית. הייתה לי מחשבה ללמוד פסיכולוגיה. היום אני יודעת שיכולתי להיות מטפלת במוזיקה, שילוב של טיפול ואמנות. המופע שלי משלב טיפול ואמנות. במקום קטעי קישור, יש פסיכולוגית שיושבת על הבמה בסט שמדמה קליניקה, ומדברת איתי ועם עוד שחקן על כל מיני דברים. חלק מתוסרט מראש וחלק לא. אני יכולה להגיד, כל השבוע חלמתי על אמא שלי ואני לא מצליחה לזכור אותה".
את מדברת לגמרי מהבטן.
"כן. זה קורה שלוש פעמים במהלך המופע, כדי להכניס עוד ממד. זה כמו שלא ממש צריך להוציא אלבום, אבל יש משהו במסגרת, בסדר, בקשר בין השירים שמעצים את החוויה".
מי מימן אותו?
"אמא שלי באמצעות ביטוח החיים שלה. קיבלתי סכום שהספיק לאלבום, אבא עזר, וכסף שלי. אני הלייבל, הוא שלי".
ואיך את מתכוונת לשווק אותו?
"מסתבר שזה עולה אפילו יותר כסף. קליפים, הפצה, פייסבוק, יח"צ. אז אני עובדת. אני מלמדת מוזיקה בבית ספר, מורה לפיתוח קול ומופיעה באירועים עם להקת סטרינגל, קבלות פנים, בר מצוות, חתונות. אני חייבת להגיד בכנות שאין שום דבר שאני עושה בשביל כסף שאני לא אוהבת. אני אוהבת את הילדים, את התלמידים, את הזוגות שאני מכניסה לחופה, אני מתה על זה. יצא לי גם לשיר בלוויות. אלה הרגעים הכי משמעותיים לאנשים, ואני חלק מהם".
השתתפת בעונה הראשונה של "דה וויס" ונפלת בשלב ההופעות החיות המאוחר יחסית. יכולת למנף את החשיפה הזאת טוב יותר?
"רוב המשתתפים בריאליטי לא מצליחים למנף את עצמם, ואלה שכן, הם לאו דווקא היותר מוצלחים. זה עניין של מזל וכריזמה".
כריזמה יש לך.
"היום הרבה יותר מאשר אז. הייתי לא ממש מגובשת, למרות שלא הייתי מאוד צעירה. לא הבנתי איך עושים את זה".
פגשת שם את עציון מאיר, והתחלתם לעבוד יחד. היה קצת באזז סביב החיבור בין הדתי הסטרייט, ללסבית החילונית, אז בכל זאת יצא מהתחרות משהו.
"הוא היה המפלט שלי אחרי החוויה של 'דה וויס'. עשינו את ההיפך ממה שהיינו אמורים לעשות אז. במקום לצאת החוצה, לנצל את המומנטום, להופיע, התכנסנו פנימה ונכנסנו לשגרה של כתיבת שירים".
זאת העבודה, לא?
"עשינו מוזיקה טובה, דברים יפים יחד וכשזה היה גמור, זה לא קרה כמו שרצינו שזה יקרה. מה שכן, הופענו המון בקהילות יהודיות בעולם, שלוש-ארבע פעמים בשנה. בסופו של דבר, הגענו למסקנה שלאמנות שלנו יש שאיפות שונות. עציון מחפש את השירים שירוממו את האדם, ואותי זה לא מעניין. מעניינת אותי המורכבות, החוויה של טוב ורע ביחד. קרה שלא הצלחנו לייצר חומרים ששנינו עומדים מאחוריהם, אז היום אני ממשיכה לכתוב בשבילו שירים, בדיוק כמו שהוא אוהב, אבל אני לא רוצה לשיר אותם".
יוצא לך לכתוב גם לאמנים אחרים?
"אני מאוד רוצה. יש לי את היכולת לקרוא את האדם שמולי ולהבין בדיוק מה מתאים לו. באלבום שעציון ואני הוצאנו מרגישים את מאבקי הכוח בינינו, פעם הוא משך ופעם אני".
שיחקת ב"פלפלים צהובים" וב"גאליס". עוד משהו על הפרק?
"להיות שחקן בארץ זה אלוהים ישמור. יש לי סוכנת מתוקה, אבל להגיע לאודישן זה קשה. לא מזמן צילמתי תפקיד ראשי בסרט עצמאי בשם 'מערב', ואחרי כמה שנים שלא שיחקתי, זה פתח לי את הרעב. אמרתי, וואלה, אני שחקנית טובה ואני אוהבת את זה. הלוואי שזה יתחמם מחדש".
השבוע יצא עוד סינגל, "Insurance Guy".
"כתבתי אותו אחרי שיחת טלפון שקיבלתי מסוכן שניסה למכור לי ביטוח חיים. אמרתי לו שאין לי ילדים ולכן אין על מה לדבר כרגע, ונכנסנו לשיחה ארוכה על מהות החיים ובסוף עשיתי את הביטוח, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה".
מיטל מיכאלי | אישי: 32, בזוגיות, מתגוררת בגבעתיים | אקטואלי: אחרי שהייתה בדנמרק החודש בסיבוב הופעות, תופיע בכפר חרוב ב-31.5 ובתמונע בתל אביב ב-4.6