גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קים ג'ונג און, דונלד טראמפ / רויטרס

כדי להבין את גודל הכישלון של יזמת דונלד טראמפ להגיע להסכם גרעיני עם קוריאה הצפונית, בואו נחזור להצהרה שהשמיע הנשיא באירוע בבית הלבן ב-2 במאי: "מעולם לא היתה ארה"ב קרובה יותר להתפתחות פוטנציאלית שקשורה לחצי האי הקוריאני, התפתחות שתאפשר (לקוריאנים) להיפטר מנשק גרעיני, התפתחות שתוכל ליצור דברים טובים כל כך, דברים חיובייים כל כך, התפתחות שתביא שלום וביטחון לעולם".

הנשיא טראמפ נתן דרור לאיש המכירות טראמפ, כמנהגו מאז שנכנס לבית הלבן, בלי להבין שהוא בונה גורד-שחקים של ציפיות על מסד מקרטון. עכשיו, עם החלטת הבית הלבן לבטל את הפסגה המתוכננת עם העריץ הצפון-קוריאני קים ג'ונג און, המבנה העצום הזה קרס תחתיו, קבר את הכמיהה הנשיאותית לפרס נובל לשלום, וחשף את נכותו של תהליך קבלת ההחלטות - לפחות החלטות של מדיניות חוץ - בבית הלבן.

זרעי הכישלון נטמנו כבר במארס, כאשר טראמפ הסכים להיפגש עם קים בהחלטה אימפולסיבית, שהתקבלה מיד לאחר פגישתו עם נשיא קוריאה הדרומית, מון ג'ה-אין, שמכר לו את הרעיון. לא היתה שום תשומה ממאגר המומחים העצום שעומד לרשות נשיאי ארה"ב; שום בדיקה של הדרישות הפוטנציאליות של פיוניאנג בפסגה העתידית; המועצה לביטחון לאומי לא התבקשה להכין נייר עמדות. טראמפ זינק מהמקפצה בלי לבדוק אם בבריכה יש בכלל מים. זו היתה הפגנת חולשה שאינה יאה למי שחיבר את "אמנות העסקה": לעולם אל תראה ליריב שאתה להוט לסגור עסקה.

כל פגישה רמת-דרג בין מנהיגי מדינות מצריכה הכשרת קרקע יסודית, פגישות עבודה של הדרגים המקצועיים שנמשכות שבועות ולפעמים חודשים ואפילו שנים. שאלו את ברק אובמה. שנתיים נמשך המו"מ בין נציגי ממשלו לבין נציגי איראן על ההסכם הגרעיני (שטראמפ החליט למשוך ידו ממנו בטענה שהוא אינו מרחיק לכת מספיק). שיחות הכנה כאלה הן מכשירים בוני אמון. הן קובעות את האג'נדה של הפסגה העתידית ואת העקרונות שיעצבו אותה.

כאשר נשיא מדבר, אחרים מקשיבים, כתב אמש דייוויד פרום ב"אטלנטיק". כאשר נשיא פועל, הוא מחולל שרשרת תגובות. כאשר הוא בוחר באופציה מסוימת, הוא דוחה אופציות אחרות. לכן מוקפים נשיאים במערכת מסועפת של יועצים שמסייעים להם - ודוחפים אותם - לחשוב עד הסוף לפני שהם מקבלים החלטה כלשהי. אבל הצוות של טראמפ אינו טורח לעשות זאת. והצוות אינו עושה זאת מפני שהנשיא אינו עושה זאת. בשביל טראמפ, ניהול מדיניות חוץ משמעותו לתת פקודות כמו קיסר, בלי לחשוב יותר מדי איך הוא יאכוף את רצונו.

וזה עולה לטראמפ - ולארה"ב - ביוקר. ממשלו משך ידו מההסכם הגרעיני עם איראן בלי שקיבל תחילה הבטחות מהאירופים, הסינים, היפנים וההודים שהם יצטרפו לסנקציות חדשות על משטר האייתאללות. עכשיו האירופים והאחרים מרימים ראש. טראמפ החל מלחמת סחר עם סין בלי לתכנן כיצד יגיב על צעדים נגדיים של הסינים. בייג'ינג כופפה אותו. ועתה משלם טראמפ את המחיר על מדיניות חוץ חובבנית בזירה הצפון-קוריאנית.

מומחים שמעורים בסוגיות חצי האי הקוריאני אומרים, כי מגעים מסודרים בין ארה"ב לקוריאה הצפונית היו צריכים להניע את קים לגלות את כל מתקניו הגרעיניים, מידע שהיה מאפשר לממשל טראמפ לכוונן את עמדותיו ואת דרישותיו. וושינגטון היתה צריכה לפרט מה היא מוכנה להעניק לקוריאה הצפונית תמורת ויתור מלא או חלקי על יכולותיה הגרעיניות. שיחה בין שני המנהיגים היתה בונה נדבכים נוספים על התשתית הזו. בהעדרה, על מה הם היו יכולים לבנות?

אבל אנו יודעים שטראמפ אינו איש של פרטים. על פי פרסומים בתקשורת האמריקאית, התדרוך המודיעיני היומי שמכינה לו סוכנות הביון המרכזית מכווץ לעמוד אחד עם הרבה גרפיקה. ואנו גם יודעים, שדונלד טראמפ סומך על אדם אחד בלבד: דונלד טראמפ. בסופו של דבר, ליבת מדיניות החוץ של הנשיא הנוכחי היא האמונה שהכריזמה שלו, קסמו האישי, יסללו את הדרך לשלום גלובלי. האינטואיציה שלו שווה אלף יועצים. "ושינגטון פוסט" הגדיר זאת כ"דיפלומטיית טראמפ תחילה".

במכתב לקים שבו הוא מודיע על החלטתו לבטל את הפסגה, מצר טראמפ על "הדיאלוג הנפלא" שהתפתח בינו לבין העריץ מפיונגיאנג. "בסופו של דבר, הדיאלוג הזה הוא הדבר החשוב ביותר", כתב הנשיא. אבל הדו-שיח הנפלא שחזה טראמפ בעיני רוחו היה מתנפץ על סלעי המציאות של הפסגה בסינגפור, לו היא היתה מתקיימת, כי נשיא ארה"ב היה מגיע לשולחן עם מסר אחד לבן שיחו: התפרק כליל מנשק גרעיני ואז נדבר על גמול כלכלי. זה היה מתכון לפיצוץ מיידי של הפסגה.

מה שמפליא הוא, שלטראמפ וליועציו אומרי ה"הן" נדרשו יותר מחודשיים להתנער מהאשליה שקים ימחה דמעה של אושר ויתמסר לחברו החדש מוושינגטון. מבחינה זו, טוב עשה טראמפ שמשך ידו מהפסגה. הוא הציל את האגו שלו מחבלה חמורה בסינגפור. זה מה שקורה כאשר לא מכינים שיעורי בית ברמה הבסיסית ביותר.

כי הרי יש הסכמה כללית של אנליסטים, אקדמאים ודיפלומטים, שפירוז מוחלט של חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני הוא חלום באספמיה. קים לא יוותר לעולם על המיזם הגרעיני של משפחתו, ששימש, משמש וישמש פוליסת ביטוח אמינה לשושלת. לאחר הכל, הארסנל האטומי של קים הביא לכך שהעולם בכלל שם לב לארצו, שטראמפ בכלל הסכים להיפגש עמו. האם נשיא סומליה יניח אי פעם כף רגלו על מפתן הלשכה הסגלגלה? אפילו נשיא אוקראינה שילשל 400 אלף דולר לכיסו של מייקל כהן, פרקליטו האישי של טראמפ, כדי לארגן לעצמו שיחה עם הנשיא בבית הלבן.

"בסופו של דבר, קוריאה הצפונית רוצה בהסכם שלום", אמר הדיפלומט האמריקאי ויקטור צ'ה ל"ואניטי פייר" ב-4 במאי, שלושה שבועות לפני ביטול הפסגה. "היא רוצה נורמליזציה. אבל היא רוצה לקבל את הדברים האלה כמדינה גרעינית. הצפון-קוריאנים מוכנים לוותר על כמה מהיכולות (הגרעיניות) שלהם, אבל בוודאי לא יוותרו על כולן. לו היית קוריאה הצפונית, האם היית מסכים לותר על משהו שעמלת עליו במשך 30 שנה"?

יזמת הפסגה של טראמפ כשלה איפוא בגלל פער ציפיות בין וושינגטון לפיונגיאנג - אבל האחרונה יצאה מחוזקת יותר. פסגה בין טראמפ לקים במועד מאוחר יותר אולי אינה בלתי אפשרית, אבל מדיניות החוץ האמריקאית ספגה בינתיים שתי מהלומות:

1. קים הצליח לפוגג את הלחץ שהפעילו עליו קוריאה הדרומית, סין ורוסיה והשלוש לא ייטו לחדשו. למעשה, ארה"ב תתקשה עתה להדק את עניבת החנק הכלכלית סביב קוריאה הצפונית. סין כבר רופפה את הסנקציות, וקרוב לוודאי שלקוריאה הדרומית לא תהיה נטיה לחדשן בעקבות התחממות היחסים עם הצפון והפגישה ההיסטורית בין קים למון.

2. קוריאה הצפונית הצליחה לתקוע טריז בין וושינגטון לסיאול, והתנהלותו של טראמפ רק העמיקה את חדירתו. העובדה שטראמפ לא הודיע לקוריאה הדרומית על החלטתו לבטל את הפסגה עוררה זעם גדול שם.

והפיאסקו הזה חשף בעיה מעניינת בממשל: האם שועלים ביתיים קטנים מחבלים בכרמיו של טראמפ? תיאוריית שרווחת עתה בוושינגטון היא, שהיועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, נץ שבניצים, הכשיל במזיד את הפסגה המתוכננת כאשר הכריז בשבועות שחלפו, לא פעם אחת, ש"המודל הלובי" צריך לשמש כמתכונת להסכם עם קוריאה הצפונית. כזכור, השליט לשעבר של לוב, מועמר קדאפי, הסכים להתפרק ממאגרי הנשק להשמדה המונית של ארצו ב-2003 ,אך כמה שנים לאחר מכן הוא קיפח את חייו במלחמת האזרחים שם. לכאורה אין קשר בין ההתפרקות מהנשק הכימי לבין הריגתו של קדאפי, אך במשטר קים לא אהבו את הרמז הזה.

לאחר שמייק פנס, סגנו של טראמפ, הזכיר אף הוא את "המודל הלובי", הסתמן צינון ביחס של פיונגיאנג לוושינגטון. המחוות לארה"ב - לרבות שחרור שלושה אסירים אמריקאים - כאילו נשכחו. קוריאה הצפונית חזרה לגינוניה הנושנים ואפילו גינתה את פנס כ"שוטה פוליטי". טראמפ נאלץ לקרוא את הכתובת על הקיר וביטל את הפסגה ובולטון - כך טוענים מפיצי תיאוריית הקונספירציה הזו - חגג בשקט.