עובדי חברת החשמל / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
מתנגדי הרפורמה בחברת החשמל טוענים שהיא יקרה מדי. לכותרות כמו "המדינה תחלק 6 מיליארד שקל לוועד העובדים החזק במדינה" יש השפעה מוכחת: לפחות שר אוצר אחד בעבר סרב לחתום על הסכם רפורמה שכבר היה סגור ומסוכם, בגלל החשש מכותרות כאלה. אבל בכל הדיון הרדוד שהתנהל עד היום בנושא הרפורמה, לא נעשה ניסיון רציני לברר האם היא אכן יקרה מדי.
כי מי שמחליט שמחיר מסויים הוא מופרז רק בגלל שמדובר בסכום של עשר ספרות, צריך לקבל בפסיכומטרי ציון נכשל. תשובה רצינית לשאלה הזו חייבת להיות מבוססת על בדיקה מה קיבלת בתמורה ומה שילמת - ביחס למה שמקובל בשוק. נכון, העלות הכוללת של התשלומים לעובדי חברת החשמל גבוהה פי כמה מעלות התשלומים שקיבלו למשל ברכבת - אבל בחייכם, מספר העובדים בחברת החשמל גבוה כמעט פי עשרה. זה כמו לקבוע שדירת חמישה חדרים יקרה מדי - כי היא עולה יותר מדירת שני חדרים או שלושה. התשלום פר עובד הוא הקריטריון האמין היחיד להשוואה.
חייבים להודות שהמבט לאחור על הרפורמות שנעשו בעבר, מעמיד באור שלילי את הרפורמות הקודמות, שלהן אחראי האוצר. העובדה שעובדי הרכבת, מינהל מקרקעי ישראל והנמלים קיבלו תוספות שכר דו-ספרתיות גבוהות ולא נתנו כמעט כלום בתמורה (עם כל הכבוד לחברות בת ולהסכם קיבוצי חדש) - היא לא פחות משערורייה, שממחישה את הצורך בריסון כוחם של הוועדים במונופולים הממשלתיים הגדולים. ההסכמים הללו העלו את השכר בחברות הממשלתיות לרמות שמקובלות רק בהייטק - רק שאת החברות הממשלתיות שלנו אף אחד לא רוצה לקנות.
למתנגדי הרפורמה יש טיעון נוסף, מעט יותר רציני מהראשון. מבט על הסכמי הרפורמה הקודמים מראה שהמדינה שיפרה עמדות בכל הסכם והעובדים הסתפקו בפחות ופחות בכל פעם. זה אומר שכדאי למדינה לא למהר ולסגור רפורמות, וזה אומר שאולי היה צריך לחכות גם הפעם כי בעוד חמש שנים היה אפשר לקבל את הרפורמה בהנחה עוד יותר גדולה. התשובה לשאלה הזו היא הפתגם על הסוס שבעליו ניסה לגמול אותו מאכילה. שנייה לפני שהצליח להיגמל - הסוס מת. זה מה שעלול לקרות לחברת החשמל ללא הסכם רפורמה.