רון חולדאי / צילום: איל יצהר
הוזמנתי להנחות פאנל מומחים רב-מגזרי, המתכנס תחת הכותרת "האם מדינת תל-אביב מחסלת את מדינת ישראל?" (יום ה' . קבוצת הוואטסאפ של משתתפי הפאנל געשה עוד לפני שהתכנסנו. מהקבוצה המורכבת מראשי רשויות, יו"ר קק"ל, פקידים בכירים במשרדי ממשלה בתפקידי מפתח בדיור, אדריכלים, מנהלי חברות בנייה, יושבי ראש ארגונים חברתיים מובילים ועוד, נשמעו מיד שני קולות. אלו שטוענים שתל-אביב אכן שואבת הכול אליה מול אלו שטוענים שלא ניתן להתעלם מהעובדה שרוב התושבים, רוב הכלכלה ורוב התרבות עוברים דרך "מדינת תל-אביב" ובלעדיה אין ישראל.
הקונפליקט החד מספק נקודת פתיחה לדיון סוער, אך בואו נסתכל למציאות בעיניים.
מבלי להתכוון הפכה תל-אביב מבחינה כמותית, איכותית וקצבית למגנט בלעדי. כל מה ומי שמצליח, מזוהה כיום עם ת"א. הרושם הוא שהעיר הפכה בזכות זאת למדינה בפני עצמה. מתל-אביב מעולם לא יצאו הצהרות שהיא מתכננת לחסל את הפריפריה ואיש לא חושד שזו תוכניתה הסודית, אך בפועל, במצב הנוכחי שום דבר רציני לא צומח מחוץ לתל-אביב. כתושב ירוחם היום, שגדל בגוש דן להורים תל-אביביים, אין לנו טענות, יש לנו הבנה - שלא קיימת היום בישראל תוכנית אלטרנטיבית יסודית שתשנה את חוסר האיזון העצום הזה.
ביחס לפערים מהעבר' הפריפריה פורחת. אבל תכל'ס, אנחנו לא נמצאים במשחק. יעידו על כך 2,400 עובדי ההייטק בדרום לעומת 270 אלף עובדי ההיי-טק בכלל המדינה, וכאשר שליש מגיוסי ההון להייטק מגיע ישירות לתל-אביב. במחוז תל-אביב גרים 16% מתושבי המדינה, אך שם נמצאות 24% מכלל המשרות במדינה.
ההגירה מהגליל ומהנגב לצערנו, עדיין שלילית, ומיוחסת בעיקר לכמעט 90% מהסטודנטים שבוחרים לחזור מיד לתל-אביב עם תום הלימודים. רוב האוכלוסיות המוחלשות המתגוררות בערים הערביות ובעיירות הפיתוח גם הן ברובן אינן עוברות במדד החברתי כלכלי את המקום ה-4 וכולן מרוכזות בפריפריה. כשזה המצב איזה סיכוי יש לנו?
אבל רגע... גם תל-אביב מחסלת את עצמה. בישיבה שקיימנו לאחרונה עם בכירים בעיריית תל-אביב, הופתענו מהתל-אביבים, שהסכימו איתנו על ההיתכנות הגבוהה של "קריסת העיר והאגדה" בהיבטי הצפיפות, התשתיות והפערים. כשהצגנו שבגוש דן צפויים לחיות למעלה מ-12 מיליון תושבים בתוך 2--3 עשורים, הייתה הסכמה בחדר, שתל-אביב כמגנט בלעדי, מחסלת את עצמה בשל הצלחתה.
חשוב לומר - תל-אביב איננה מחסלת אף אחד, היא פשוט עובדת נכון. תל-אביב ידעה גם שנים קשות. לא הכל הגיע בקלות. קוצים גדלו בשדרות רוטשילד שנים ארוכות והבריכות והמזרקות היו יבשות. המוצלחים עזבו את העיר לפרברים החדשים שקמו מסביבה, אך העיר ידעה לקרוא את המפה העתידית, להשתנות, להתחדש ולהתקדם, לא לבכות, לקחת אחריות ולייצר מצוינות.
שם המשחק הוא שגשוג כולל. זו קריאתנו לאלו הקוראים לעצמם "מקבלי ההחלטות": יש צורך בחזון, בתכנון וביישום. זו העת למנהיגות ארצית ומקומית, מחויבת ומקצועית, שחושבת לפחות 30 שנים קדימה ובגדול. מנהיגות שיודעת לתכנן כמותית ואיכותית לכל הלקוחות שלה. מדינה שמנהיגה שוק של דיור להשכרה, של אלטרנטיבות מגורים, שמחברת את התחבורה, הסביבה, התרבות, הדיור והחינוך במארג משולב, מחושב ומתחשב. אזור שמייצר מרחב בחירה לצורות חיים מגוונות, המתאימות לכל כיס, לכל גיל ומהוות הזמנה לכולנו להישאר, לחיות וליצור פה בכבוד.
בעשורים הקרובים מדינת ישראל תכפיל את עצמה. זוהי הזדמנות של פעם במאה לייצר אקלים של עקרונות וכלי תכנון וביצוע, על מנת להפוך את הפריפריה ל-2 המרכזים הבאים של המדינה בנגב ובגליל ובכך לייצר את החיים הכי טובים, בכל המקומות ולכל התושבים - בכל תחומי החיים.
■ הכותב הוא מנכ"ל תנועת אור, המקדמת את תוכנית "ישראל 2048, לעתיד משותף".