שר האוצר משה כחלון / צילום: איל יצהר
שר האוצר משה כחלון חוזר ומתגאה בכל הזדמנות כי לאחר שנים של עליות רצופות במחירי הדירות, ההתייקרויות נבלמו ומחירי הדירות התייצבו. זאת בעיקר בגלל שני צעדים שננקטו על ידו. הראשון: הגרלות של עשרות-אלפי דירות מסובסדות לזכאים במסגרת תוכנית "מחיר-למשתכן". השני: הכבדת המיסוי על בעלי דירות להשקעה.
בלימת העליות במחירי הדירות היא אכן צעד חשוב ומבורך. אולם שני נתונים שפורסמו באחרונה חייבים להדאיג את מי שמתכונן לרכוש דירה בשנים הבאות, ובמיוחד את הזוגות הצעירים. הנתון הראשון שפורסם על-ידי בנק ישראל, מצביע על המשך העליות בשכר-הדירה כמעט בכל הארץ. הנתון השני שפורסם על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מצביע על ירידה של 22% בהתחלות הבנייה בשנה האחרונה.
העלייה הנמשכת בשכר הדירה נובעת בעיקרה מהצעדים שנקט שר האוצר במכוון, כדי להוציא את המשקיעים משוק הדירות. בשלב הראשון, כחלון העלה את מס הרכישה על רוכשי דירות להשקעה ל- 8%-10% ממחיר הדירה. בשלב שני, הוא העביר את חוק המיסוי על מחזיקי דירה שלישית. על אף שהחוק בוטל על-ידי בג"ץ, משקיעים רבים מכרו את הדירה השלישית שהייתה ברשותם, ומשקיעים פוטנציאליים רבים אחרים נמנעו מהשקעות בדירות להשכרה.
ראש מטה הדיור הלאומי, זאב בילסקי, התפאר באחרונה כי "בשנה וחצי האחרונות שחררו המשקיעים לשוק 12,000 יחידות-דיור כתוצאה מהכבדת המיסוי על דירות להשקעה, ובכך הגדילו את ההיצע לזוגות הצעירים ולמשפרי הדיור". ה"הישג" של הברחת המשקיעים משוק הדירות אולי סייע להקטנת עודפי הביקושים לדירות, ולבלימת המשך העליות במחירי הדירות; אולם הוא מהווה פגיעה אנושה במאות-אלפי זוגות צעירים, רווקים וגרושים, שידם אינה משגת לרכוש דירה, והם נאלצים לגור בשכירות.
אובדן של 12,000 דירות להשכרה, בעיקר בערים הגדולות, מגדיל את המחסור וגורם מידית לעלייה נוספת במחירי השכירות.
צריך אולי להזכיר לשר האוצר ולשאר קובעי המדיניות בממשלה, שהמחאה החברתית הגדולה בקיץ 2011, פרצה לא בגלל מחירי הדירות, אלא דווקא בגלל דמי השכירות הגבוהים. אחת המוחות הבולטות, דפני ליף, שהייתה באותה תקופה סטודנטית אלמונית, לא יכלה לעמוד בתשלומי השכירות שהתייקרו מחודש לחודש, והקימה אוהל-מחאה בשדרות רוטשילד בת"א. אלפי צעירים מתוסכלים הצטרפו אליה והקימו בשדרה עיר של אוהלים.
תוך זמן קצר הפכו האוהלים למוקד של מחאה חברתית, ומשם יצאו לרחובות מאות-אלפי מפגינים, שדרשו "צדק-חברתי" והורדת יוקר המחיה. הממשלה, שחששה מהמשך ההפגנות, הקימה ועדה בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג, שהבטיחה לפעול לצמצום יוקר המחיה, ובכלל זה לטפל בבעיות של שוק השכירות. אולם הבטחות לחוד ומעשים לחוד. פרט למספר קטן יחסית של דירות שנבנות כיום במסגרת פרויקטים של "שכירות ארוכת טווח", הממשלה לא עשתה כמעט דבר כדי לגרום לבניית דירות מסובסדות לצעירים שמתקשים לרכוש דירות.
גם הניסיונות שנעשו בכנסת לחוקק חוק שיביא לפיקוח על מחירי השכירות, כפי שמקובל במדינות רבות במערב, לא צלחו. החוק שעבר בסופו של דבר מתייחס רק להסדרת היחסים בין השוכר למשכיר, ולהגדרה חשובה כשלעצמה, מהי דירה שאינה מתאימה למגורים.
אם מוסיפים ליציאת המשקיעים משוק הדירות וצמצום היצע הדירות להשכרה, גם את הירידה של 22% בהתחלות הבנייה, סביר להניח שהמצב בשוק השכירות יחמיר בשנים הבאות. בעוד שנתיים-שלוש יחסרו בשוק כל אותן עשרות-אלפי הדירות שבנייתן לא התחילה השנה, ושוב יורגש מחסור בדירות. לפי חוקי הכלכלה הפשוטים, כשחסרות דירות, המחירים עולים. הראשונים שייפגעו מכך הם כרגיל, הזוגות הצעירים. וכך, גם מחירי הדירות יחזרו לעלות וגם מחירי השכירות ימשיכו לעלות.
■ הכותבת מרצה וחוקרת בחשבונאות ובמימון במכללה למינהל.