פיד בפייסבוק / צילום: shutterstock
החקיקה של "חוק הפייסבוק", כפי שכונה, נעצרה ברגע האחרון בהוראת ראש הממשלה בנימין נתניהו, על סף אישורו בכנסת. החוק, שאמור היה לאפשר למדינה לבקש מבית המשפט להורות על מחיקת תכנים מהרשת אף במעמד צד אחד, מקום שבו שוכנע "כי נעברה עבירה פלילית באמצעות פרסום התוכן באתר האינטרנט, וכי בנסיבות העניין יש אפשרות ממשית שהמשך הפרסום כאמור יפגע בביטחונו של אדם מסוים או בלתי מסוים או בביטחון המדינה, או יביא לפגיעה חמורה בכלכלת המדינה או בתשתיות חיוניות".
יש לברך על המהלך שעצר את חקיקת החוק בנוסח שהוצע. החוק המדובר עלול היה להקנות למדינה כלים לצנזורה בלתי מידתית של הרשת בהליך משפטי מהיר ובלתי סדור, חוק שאין לו תקדים במדינה דמוקרטית אחרת. בסביבת ראש הממשלה מיהרו להסביר כי עצירת החוק נועדה לאפשר את תיקונו, כך שיחזור למתכונתו המקורית: מניעת הסתה לטרור. ההסבר מעלה שתי שאלות: האם אכן כך יהיה? והאם המטרה הזו שהוסברה ראויה ומספקת?
על השאלה הראשונה - האם החוק בסופו של דבר יתמקד רק בהסתה נגד טרור - נדע לענות רק בהמשך. הבעיה שיכולה לעלות היא שקשה להגדיר בכלים משפטיים מהי בדיוק הסתה נגד טרור, וכאשר ניסו להגדירה בניסיון החקיקה שנעצר, הגיעו לנוסח הרחב שיכול היה להקיף מסגרת רחבה ובלתי מידתית של פרסומים.
על השאלה השנייה קל יותר לענות. ראוי שיהיו למדינה כלים להתמודד עם תוכן פוגעני, מסוג כזה שמעודד טרור ברשתות החברתיות ובאתרי אינטרנט אחרים. אבל השאלה היא - האם באמת ראוי לעצור כאן ולא ללכת צעד אחד קדימה ולעסוק בתכנים פוגעניים אחרים ברשת?
מאז פרץ עולם האינטרנט לחיינו, בשנות ה-90 של המאה הקודמת, לא השכילה מערכת המשפט בישראל לאמץ לעצמה חוקים כדי להתמודד עם המדיה החדשה/ישנה הזו. כך, אדם ששמו הטוב הותז לרסיסים ברשת, עדיין יכול למצוא עצמו חסר אונים, מקום שבו האתר שבו פורסמו הדברים מסתתר בשרתים מחוץ לגבולות המדינה, או כאשר מדובר בגולש שהעלה תוכן פוגעני בדרך אנונימית, במסגרת טוקבק או בלוג, בלי להשאיר עקבות.
חמור יותר מצבו של מי שפרטיותו נפגעה. אם כאשר מדובר בפגיעה בשם הטוב, התנצלות ופרסום מתקן יכולים להקהות את עוצמת הפגיעה באופן ניכר. כאשר הפרטיות נפגעת, ומפורסם פרט אינטימי על אדם, כמו למשל ההיסטוריה הרפואית שלו, המהירות שבה יוכל להסיר תוכן פוגעני כזה משחקת תפקיד מרכזי. הסרה מהירה תצמצם את החשיפה של התוכן ועימה את היקף הפגיעה.
ניסיונות חקיקה שעלו בעבר - לאפשר איתור כתובת ה-IP (פרוטוקול האינטרנט המאפשר להגיע לגולש) של כותבי תכנים אנונימיים - התמסמסו בדרכם בין שולחן הממשלה לכנסת, ולא קודמו. רעיונות לטפל בחקיקה בתכנים פוגעניים ברשת, ובמיוחד פגיעה בפרטיות, לא קודמו כלל.
הטענות נגד ניסיונות כאלה דמו מאוד לאלה שהועלו עתה נגד "חוק הפייסבוק". טענו כי את העולם הפתוח ברשת אין לעצור, וכי בכך נפגע ב"כיכר העיר החדשה" ובחופש הביטוי. ביחס לחשיפת כותבי תכנים אנונימיים אף הרחיקו לכת בטענה כי בכך תיפגע פרטיותם.
אלא שחופש הביטוי הוא לא חופש הביזוי. החופש להתבטא ברשת חשוב, אבל חשוב לשמור גם על אותם כללים שאימצנו לעצמנו, ביחס לאמצעי פרסום אחרים. אסור שחוקים, כמו חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, יהפכו לאות מתה ברשת. אותם כללים שקבענו לעצמנו ביחס למסגרות שקדמו לעולם האינטרנט, צריכים להתקיים גם בעולם האינטרנטי עצמו. לאדם שנפגע מפרסום ברשת צריכים להיות כלים משפטיים לעתור להסרת הפרסום הפוגעני.
גם בחשיפת מעוולים אנונימיים צריכים לטפל. אין שום היגיון לטעון נגד החשיפה שלהם, שהיא פוגעת בפרטיותם. השופט העליון יצחק עמית כתב באחד מפסקי הדין שלו, עוד כשהיה בבית המשפט המחוזי בחיפה: "האנונימיות אינה שקולה לפרטיות. נהפוך הוא - דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של אחרים".
■ הכותב עומד בראש משרד דן חי ושות', המתמחה בדיני טכנולוגיה ופרטיות.