"שופטי בג"ץ מנותקים מהעם". זו כנראה אחת מהמנטרות השחוקות שנשמעת כל אימת שמתפרסם פסק דין שמעורר הדים בציבור. את הקו הזה מובילה בשנים האחרונות - לצד שר התיירות יריב לוין - שרת המשפטים איילת שקד, שהביאה לכך שבעוד מספר ימים יושבע אדם שזה 15 שנים לא חי בישראל, לשופט בבית המשפט העליון.
מספרים כי פרופ' אלכס שטיין הוא משפטן מעולה, עילוי בתחומו, מומחה עולמי לדיני ראיות, איש אקדמיה בעל רזומה עשיר ומפואר. אין מטרתה של רשימה זו לערער על יכולותיו המשפטיות, אלא להעלות שאלה מהותית הנוגעת לעיצוב דמותה של השפיטה בישראל.
בשני העשורים האחרונים הפך בית המשפט העליון לאחד הצמתים המרכזיים בישראל, שבהם מתבררות סוגיות ערכיות מהותיות שעימן מתמודדת החברה הישראלית. החל בגיוס תלמידי ישיבות, דרך חוק ההסדרה ופינוי יישובים, מבקשי המקלט, השבת במרחב הציבורי, מעמד הבדואים בנגב ועוד.
פעם אחר פעם המחוקק והממשלה נמנעים מלהושיט ידם אל האש ומותירים את תפוחי האדמה הלוהטים להכרעות בג"ץ. כך התקבע מצב ביניים מתעתע, שלפיו הפוליטיקאים בורחים מקבלת הכרעות קשות - ואחר-כך מתלוננים שבית המשפט מתערב בעניינים לא לו, על אף שהוא עושה זאת בכלים שהמחוקק העמיד לרשותו.
בתוך המציאות הזאת ניצבים שופטי העליון כדמויות מפתח במארג בעלי התפקידים הציבוריים בישראל, ולכן אין פלא שמאבק עז ניטש סביב זהותם. אלא שדומה כי בתוך המאבק הזה נשכח דבר חשוב - חיבורו של השופט לחיי היומיום, על כל רבדיהם ומורכבותם של מדינת ישראל ואזרחיה.
וכך כתב השופט מישאל חשין ז"ל בפסק דין מ-1994: "אינני חש עצמי כמי שיושב במגדל שן, בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב: אני בו והוא בי".
שופט בית המשפט העליון בישראל חייב להיות הרבה יותר מאשר אקדמאי מבריק, ככל שיהיה. הוא חייב לחיות את הלך החיים במדינה המיוחדת שלנו, להבחין בדקויות, "לדבר את השפה", להכיר את השסעים העמוקים שמפלחים בנו ולהבין לעומק את מורכבות החיים במקום הזה. רגליו חייבות להיות נטועות בארץ, על-מנת שיוכל באמת ובתמים לשפוט את אנשיה מתוך מקום של הבנה מעמיקה של חייהם, ליצור הלכות ותקדימים מתוך פרשנות חוק המתכתבת עם המציאות שמתוכה צמח.
האם אדם שיותר מעשור לא חי פה יכול לעשות זאת? האם אדם שבחר לנתק את הזיקה שלו לישראל, שילדיו נמנעו מלשרת בצבא, יוכל באמת לעמוד עלינו כשופט המצמיח פסיקותיו מתוך הבנת המציאות הישראלית לעומקה? אני סבור שלא.
והיה אם מסנגרי המינוי ייאחזו במינוי סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל - אין זו השוואה נכונה. פישר - יהודי-אמריקאי שעלה לישראל לצורך קבלת התפקיד וחזר לארה"ב בסיומו - היה אמנם נגיד מצוין, אך עסק בכלכלה ולא במשפט. פישר עסק בניהול המדיניות המוניטרית של ישראל, מתוך תפיסת עולם כלכלית שגיבש ועיצב בארה"ב ושאינה זקוקה ל"חיכוך" עם היומיום הישראלי על-מנת להתקיים.
לעומת זאת, שופט עליון עוסק בחוק הישראלי, בנורמות החיים הנהוגות פה, בסולם הערכי והמוסרי הייחודיים לנו. מהבחינה הזו, מינויו של פרופ' שטיין דומה יותר למינויו של איש צבא יהודי-אמריקאי, בכיר ועטור שבחים, לתפקיד מפכ"ל המשטרה או הרמטכ"ל - לא דבר שמישהו מעלה על דעתו שיקרה פה.
דומה כי השרה שקד הלכה צעד אחד רחוק מדי במרדף אחרי "המועמד השמרן", עד כדי הבעת אי-אמון מוחלט במשפטנים המעולים שיש לנו בישראל - גם ב"שמרנים" שבהם.
לפחות להבא, כשתכריז ש"בג"ץ מנותק מהעם", היא לא תטעה.
■ הכותב הוא ראש המחלקה המשפטית בתנועה לאיכות השלטון. הדברים מבטאים את עמדתו האישית בלבד.