נוחי דנקנר לא נראה כמו איל ההון המושחת הטיפוסי. הופעתו מאוד ישראלית, ממש צברית. הוא לא "מנקר עיניים", והוא לבוש ומתנהג בפשטות יחסית. משום כך היה קל לאהוד אותו גם כאשר הפך לאחד מעשירי ישראל, גם כאשר צבר כוח והשתמש בו לצרכיו. דנקנר הפך לאחת הדמויות המרכזיות, אם לא המרכזית, בעולם העסקים הישראלי, בלי ליצור אנטגוניזם שהוא מנת חלקם של שועים אחרים.
חוק הריכוזיות במשק
דנקנר הצליח להוליך שולל רבים וטובים. הוא לא הצליח לעשות זאת לעו"ד אליעד שרגא (הג'ינג'י), יו"ר התנועה לאיכות השלטון. שרגא לא "קנה" את דנקנר. זמן רב לפני שמערכת המשפט חשפה את דנקנר האמיתי, שרגא גייס את תנועתו למאבק נגד האדם שאותו הגדיר "מסוכן". זירת המאבק בין השניים הייתה הצעת החוק לאיסור על ריכוזיות במשק. הצעת חוק זו נחשבה אצל דנקנר כמכוונת נגדו, כי מי ריכוזי יותר ממנו? הוא החליט לצאת נגד כל מי שתומך בחוק. ובעיקר - נגד שרגא ותנועתו שנאבקו בנחישות והתמדה בעד החוק שדנקנר התנגד לו בכל מאודו.
מלחמת "מעריב" בתנועה
ואז רכש דנקנר בשנת 2011 את העיתון "מעריב". כנראה שבעיקר ככלי נשק נגד החוק ונגד תומכיו. כדי להגשים את שאיפותיו הוא מינה לעורך את... ניר חפץ, האיש שהיה משרתם של החזקים והעשירים. חפץ פרסם מאמרים של עיתונאים שהיו מוכנים להיות עושי דברו של דנקנר, ואלה כתבו מאמרי שטנה ודיבה נגד שרגא.
לו שאלו אותי, היו חוסכים זמן ובושת-פנים. הייתי אומר להם שלא אדם כשרגא, קצין צבא לוחם, יפחד ממושכים בעט, אשר משרתים את אדוניהם במקום את הציבור. מן הדין לפרסם את שמות של משרתי דנקנר - שי גולדן, יהודה שרוני, גידי ליפקין ("גולדן לכל עת", אורן פרסיקו, "העין השביעית", 31.10.16). עד היום לא נמצא ב"עיתונאים" אלה האומץ להתייצב, להודות בטעותם, ולבקש את סליחתו של אליעד.
התנועה נגד השחיתות
לו ניתן לדנקנר, הוא היה משתמש ב"מעריב", עורכו וכמה מעיתונאיו, כדי לדרדר את העיתונות כולה ולרכוש לעצמו השפעה גם בעיתונים אחרים. רק אז הבנתי למה התכוון שרגא, כשהגדיר את נוחי "מסוכן".
התנועה לאיכות השלטון נוסדה כדי לחסום בעלי הון בשחיתותם. הניצחון של התנועה ומנהיגה על דנקנר היה והינו ציון דרך. אזהרה לבעלי הון להימנע ממעשי מרמה והונאה. ואיתות חמור גם לפוליטיקאים ולכל מושחת פוטנציאלי. היזהרו במעשיכם, אם לא מתוך יושר מוסרי, מתוך מודעות ששרגא ותנועתו משגיחים עליכם ולא יוותרו על סטיות, קטנות כגדולות.