1. לא אשכח את השיחה הזו. הופתעתי כשהוא פנה אליי לבקש עבודה. הוא היה עורך עם ניסיון מקצועי אדיר בתחום כתבי העת הכלכליים, ובגיל המתקרב ל-60 לא הצליח למצוא עבודה בתחומו. בשיחה הארוכה שלנו הוא סיפר כמה תשובות מתחמקות כבר קיבל, וכמה נאמר לו שהוא מנוסה מדי. חשבתי שההבנה המקצועית שלו היא יתרון אדיר, אבל זה לא הלהיב את המעסיקים שאליהם פנה.
ידעתי במעומעם שקיימת תופעה כזו. ראיתי את זה אצל מנהלים שהגיעו לפסגה מקצועית וחשבו שזה אחלה מקום להיות בו, ושזה שלהם מעכשיו. אבל זה, כמובן, לא החזיק לנצח. אחרי גיל 50 הם נקלעו למבוי סתום. מקורות ההכנסה התחילו להתייבש.
2. עוד בשנות ה-20 שלי ככתבת כלכלית שאלתי את עצמי: לאן הם נעלמים, אנשי השיווק והפרסום, כשהם מגיעים לגיל 50? איך הם מתאדים? ואיך זה שחוק שימור המסה לא עובד עליהם. אז היו כמעט רק גברים. היום אלה בעיקר נשים. והנשים האלה, מוכשרות ומנוסות, מגיעות להתמוטטות כשהן מגלות שבגיל מסוים, כמה שרירותי, הן הופכות להיות שקופות בשוק. שקופות!
בגיל 45, אחרי חיפושים מייגעים, היא, ששימשה כמנהלת מכירות בחברת מוצרי צריכה, הבינה את העיקרון. מסכת הראיונות המשפילה דפקה לה את הרצון לחיות. היא החליטה שהיא לא חוזרת לשוק העבודה כשכירה, כי היא לא רוצה לראות את עצמה כמה שנים מאוחר יותר, כשהיא כבר בת 50, שוב מחזרת על הפתחים. היא הקדימה רפואה למכה, והפכה עצמאית. השוק לא הותיר לה אופציות.
3. מנכ"ל של יבואנית מוצרי טלפוניה סיפר לי שהוביל מיזוג עם חברה אחרת, והדבר הראשון שעשה אחרי שהחליט על התייעלות, זה לשמוע את עצמו אומר: 'קודם נעיף את הזקנים'. זה היה לו ברור. אז, בתחילת שנות ה-40 שלו, הוא הרגיש אותה התנשאות כלפי אנשים מבוגרים. התפיסה עבדה על אוטומט: הם היו מיותרים בעיניו. אבל החיים, כדרכם, עוברים כהרף עין, ועכשיו הוא המבוגר.
היום הוא כבר יודע. הוא למד על בשרו שדווקא אותה עובדת מבוגרת שרצה להעיף הייתה זו שהחזיקה את כל העסק, ועם כל הכבוד לרעיונות התוססים של הצעירים, הניסיון והבשלות שלה אפשרו לעקוף הרבה מהמורות שאף אחד מהצעירים שבנה עליהם לא ידע לצפות. הוא גילה שאותם 'מיותרים' הם אלה שידעו לראות את התמונה המלאה והמאוזנת, שהצילה את החברה. זה היה שיעור חשוב. הוא למד לראות מעבר לסטראוטיפ ולדעות הקדומות.
4. לימדו אותנו להסתכל בעין עקומה על מבוגרים. אנחנו מוזנים בהרבה דימויים שליליים על זקנה כמשהו שמכבה את החיים. אבל עכשיו ההסתכלות העקומה הזו הופכת בעייתית מאי פעם. בעידן שבו מצטלבות שתי המהפכות הגדולות של המאה ה-12 - המהפכה הטכנולוגית והארכת תוחלת החיים - נוצרת דרמה מורטת עצבים. הטכנולוגיות הרפואיות מאריכות בצורה ניכרת את משך החיים. אם בתחילת המאה ה-20 מתו בממוצע בגיל 50, היום זה בגיל 80, ובארץ תוחלת החיים היא מהגבוהות בעולם. אז העולם יהיה שייך לזקנים? כן. בהרבה מאוד מובנים.
דיברתי על זה עם חוקרת המוח פרופ' מיכל בארי, שחקרה כבר אלפי מבוגרים. 'זה מטורף לקחת אדם בן 65 בשיא הפעילות האינטלקטואלית שלו ולהוציא אותו משוק העבודה', היא אומרת לי. בגיל 65 מהירות התגובה פחות טובה משהייתה, אבל אם אתה בסך הכול בריא, קורים תהליכים מתקדמים במוח, הצטברות עצומה של ידע, ניסיון, יכולות אינטלקטואליות ורגשיות, וידיעה איך להתנהל בעולם, ומצד שני ירידה בנוקשות המאפיינת צעירים. מבחינתה, בגילים המתקדמים אתה יותר אפקטיבי מבגיל 27.
5. אז מתי אנשים מפסיקים לעבוד? בימים אלה, כשמתווכחים על העלאת גיל הפרישה, שוכחים משהו: גם אם אתה כשכיר מאוד רוצה להמשיך לעבוד, מישהו הרי צריך לרצות להעסיק אותך.
לכאורה, אין קושי חריג לעובדים לשמור על מקום העבודה שלהם לקראת פרישה. בפועל, מה קורה לאנשים בגיל הזה שניסו להתקדם, או חיפשו מקום אחר? בהרבה מקרים הם לא הצליחו למצוא חלופה, ונדחקו החוצה משוק העבודה. מגיל מסוים משך האבטלה ארוך יותר, הסיכוי לחזור לשוק נמוך יותר והסיכוי להתייאש מהחיפוש - גבוה יותר.
כשתמצא את עצמך בחוץ תגלה עוד משהו: המופע הכי חזק של האייג'יזם הוא במעבר בין ארגונים. כשתחפש עבודה תלמד שמעסיקים פחות רוצים להמר על מישהו פחות צעיר. למה הדבר גורם? עובדים בגיל טרום פרישה נוטים פחות להחליף מקומות עבודה בגלל הסיכון להישאר בלי כלום בסוף. המסקנה: לא מומלץ לחפש עבודה בגיל הזה, אם אתה רוצה למצוא אותה כשאתה עוד בגילך.
על פי ניתוחים סוציו-דמוגרפיים, ההשתתפות בכוח העבודה של גברים ונשים מגיעה לשיא במחצית השנייה של שנות ה-40 לחיים, אבל אחר כך היא מתחילה לרדת. חלק מההסבר הוא ירידה בביקוש לעובדים בני 50-65.
בדרך כלל ההתנגדות להעלאת גיל הפרישה נובעת מהצורך להגן על השכבות החלשות במקצועות שוחקים. אבל מה לגבי המקצועות הבכירים וניהול הביניים? שם זו פחות שחיקה ויותר דחיקה.
6. לפי התחזית הדמוגרפית, בעוד 15 שנה מספרם של בני ה-65 ומעלה צפוי להכפיל את עצמו. זה אומר, שאם ימשיכו לפלוט עובדים מהשוק מוקדם מדי, הם ייפלו למעמסה על האוכלוסייה העובדת.
מקומות עבודה רבים מסיימים העסקה של עובד בגיל הפרישה למרות שהיו יכולים להפיק ממנו עוד הרבה תועלת. בהרבה מקרים עובדים בכירים ייאלצו לעזוב לא בגלל שהם רוצים, וגם לא כי הם כבר הפסיקו לייצר ערך.
7. אז לאן באמת נעלמים המנהלים בגיל 50? במקרה הטוב הם יהפכו ליועצים, מלווי ארגונים, יקימו אולי עסק קטן. ובמקרה הפחות טוב, הם פשוט יישארו בבית.
הנה אני מקשיבה לה, אשת מקצוע רצינית ומנוסה במגזר הציבורי. בגיל 48 היא מחפשת ומחפשת, אבל כבר שנה וחצי היא לא מוצאת עבודה. שנה וחצי!
היא שלחה כל כך הרבה קורות חיים, הלכה לראיונות מפרכים, התכוננה למכרזים, עברה דינמיקות קבוצתיות, אבל לא הצליחה להביא את הנעיצה. היא התחילה להיבהל ממש, כשהחודשים נערמו זה על זה ושום מקור פרנסה לא נראה באופק. כשפגשתי אותה כבר הייתה במצב של פאניקה, שלא הצליחה לרסן.
ייקחו עוד כמה חודשים עד שהיא תתעשת ותבין שהיא חייבת ללמוד עכשיו הרבה מיומנויות חדשות. לכתוב ברשת, לעשות חיתוך נכון של תמונות, לתקשר עם כותבי קוד, לפתוח חנות באמזון, להסביר את המיזם שלה בכמה משפטים שמביאים סיפור. היא תיקח אחריות ותהפוך הרבה יותר גמישה ומעודכנת. היא תברא את מערכת ההפעלה שלה מהתחלה.
8. אנחנו חיים בעידן שבו נצטרך לעבור הרבה יותר קריירות ודיסציפלינות מכפי שחשבנו. בטח הרבה יותר מההורים שלנו, שעשו רק קריירה אחת. והילדים שלנו? יצטרכו לזוז עוד הרבה יותר. נצטרך ללמוד עוד מיומנויות בחיים חוץ ממה שלמדנו עד עכשיו. נצטרך ללמוד לנוע במרחב התעסוקתי עם פחות רשתות הגנה מסורתיות. ולפעמים הנגזרת של זה תהיה להפוך עצמאי.
נגמר העידן, שבו אמרנו לעצמנו - 'זה אני' ו'זה המקצוע שלי'. זה יהיה בלתי נמנע. נצטרך לעבור שינוי תודעתי עמוק. כולנו, כי הכלכלה תקבע לנו.
התרגלנו לחשוב על הקריירה שלנו כעל משהו ליניארי. משהו שהולך ומתפתח לקראת איזשהו שיא. אבל הליניאריות הזו כבר לא באמת מתאימה לעידן הנוכחי. לא משנה לאיזה מעמד בכיר הגעת, משלב מסוים יהיו עליך פחות קופצים, מעסיקים ירצו שתקבל פחות ותיתן יותר. מי שלא ישחרר את האגו ויאחז בכל הכוח בקיים - יחטוף. זו מפת המציאות החדשה. וכן, היא מאוד לא נוחה.
האם כל הנטל ייפול עלינו כיחידים?
ייתכן שהמדינה תצטרך להעמיד מודל חלופי, בנוסח המודל הסקנדינבי, שבו ישולם שכר בסיסי לאזרחים גם אם הם לא עובדים. ואולי נצטרך להמציא פלטפורמות תעסוקתיות אלטרנטיביות, שיתאימו לביקושים החדשים שנולדים בשוק.
זה לא נוח. לא נוח להגיע לגיל 45, 50 ו-60 ולהתחיל לשאול מה הצעד הבא שלי. אני הרי לא טירון, שמוכן לקחת כל דבר, אבל גם לא כל אחד מוכן לקחת אותי.
9. אז ממתי אתה נחשב מבוגר בשוק העבודה? מנהלי השמה מתחילים לספור כבר מגיל 40. אז זהו האבסורד: בני ה-45 צפונה, שהילדים הקטנים שלהם כבר גדלו, שמתפנים להם יותר אנרגיה, יותר זמן, ובדרך כלל גם יותר סבלנות, ובטח גרפו יותר ניסיון וידע - דווקא אז הם הופכים נדרשים פחות. השוק נרתע מהם. איזה פספוס של שוק העבודה!
נועה אוחיון, מומחית השמה מהדור החדש, מודה שהיא אישית ממליצה לא לכתוב את הגיל בקורות חיים. קודם תגיעו לראיון, היא אומרת. הרי פמפמו לנו שכבר לא חשוב התואר, הניסיון הופך להיות הדבר הכי חשוב. אז איך זה שהמבוגרים שצברו הרבה ניסיון הם לא הדבר הכי לוהט בשוק?
נדמה שבדיוק כאן נכנסת לתמונה האפליה.
אפליה נגד מבוגרים יושבת על תפיסות שליליות. הם נתפסים מיושנים, נוקשים בחשיבה, חסרי תועלת, לא רלוונטיים. זה כל כך טבוע בתרבות, שלפעמים אדם מתחיל להאמין על עצמו מה שמקובל לחשוב עליו, מרגע שהגיע לגיל מסוים. הסתיידות העורקים היא בעיקר של הקונבנציה החברתית המיושנת על "הזדקנות". לא מומלץ להתייחס ביהירות לזקנים. בתרחיש הטוב, כולנו נגיע לשם. אולי אפילו כבר הגענו.
10. בעידן הנוכחי כל תפיסת הגיל השתנתה. האם באמת בני ה-60 של היום גמרו את הסוס? רבים מהם מגיעים לגיל הזה כשהם בשיא האנרגיה, הפעלתנות והמרץ. חלקם עושים ספורט בתדירות גבוהה, יותר ממה שעשו בכל שלב בעבר. האם בגיל הזה הם גמורים? הכי לא. יש בני 65-70 שאני מכירה, שרצים 10 קילומטר כמה פעמים בשבוע.
כמה פרדוקסלי המצב שבו כשיש להם מספיק כסף, והעסק הוא שלהם, הם ממשיכים לעבוד, כי הם לא זקוקים למעסיק שיאפשר להם. לרוב הציבור אין הפריבילגיה הזו להמשיך לעבוד רק כי הוא יכול ורוצה.
11. בשוק נוצרת אנומליה. מתקבע פער בלתי נסבל בין הגיל שבו אנשים נפלטים מהעבודה לבין הגיל שבו הם מתחילים לקבל את הפנסיה. הקומבינציה האכזרית הזו גורמת לכך שהדור הנוכחי נופל בין הכיסאות. לדור בני ה-40-50 הכי קשה. מאלצים אותם להפסיק לעבוד, מורידים עליהם מסך כשרבים מהם עדיין מאוד חזק בעשייה. במצב כזה, חלק גדול מדי מחייו המתארכים של אדם, הוא יישאר מחוץ לשוק העבודה, מה שיכול לפרק. והוא לא היחיד שמפסיד. מי עוד? המשק כולו. 15 שנים של עבודה שהמשק מפספס בענק.
12. כדי לתקן את המעוות נדרש שינוי תודעתי עמוק. אם שוויון פירושו "ללא הבדל דת, גזע ומין", נתעקש גם על "ללא הבדל גיל".
כמו שלא מוכנים עוד לקבל סקסיזם וגזענות מכל סוג שהוא, אולי יגיע שלב שלא יהיו מוכנים לקבל יחס מפלה כלפי אנשים רק בגלל הוותק שלהם על פני כדור הארץ. זה קנס גדול מדי.