1. הוא הגיע לפגישה איתי ורוב הזמן היה ממוקד בלספר לי בחינניות, כמעט באגביות, על ההצלחה שלו בהדרכת מנהלים בכירים בארץ ובחו"ל. ואז, לקראת סוף הפגישה, סיפר איך הגיע לעבוד עם אחת המנהלות הכי בכירות שכולנו מכירים. כשהתייצב במשרד להדריך אותה, הוא נתקף פאניקה. לחץ כבד לפת אותו עד כדי שיתוק. זו כבר לא הייתה התרגשות נעימה שבה הערנות מתחדדת. הוא הרגיש שמציף אותו לחץ מחריד ומשבית. הוא לא היה מסוגל לתפקד.
עד שסוף סוף הצליח לקבוע את הפגישה, עד שהגיע לאישה הזו. יש לו באמת מה לתת לה? 'לא יכול להיות שעכשיו הגוף יבגוד בי', הצליפו בו המחשבות. הוא התיישב והכריח את עצמו להיכנס לריכוז. הוא זכר שיש לו ארגז כלים, אז הוא שלף אותו והתחיל לעבוד על עצמו. קודם כל השמיע באזניות את המוזיקה שמרימה אותו, בניסיון להתמקם באזור רגשי מוכר. כזה שהזכיר לו מי הוא ומה הוא יודע לעשות. אחר כך קרא כמה פידבקים ממנהלים שהוקסמו מהעבודה שלו. לאט לאט החזיר לעצמו את הנשימה שהלכה לאיבוד, והתאפס. ועכשיו, רק עכשיו, הוא נכנס אליה לחדר כדי ללמד אותה איך להיות פחות בלחץ.
ישר חיבבתי אותו על זה. הוא לא ניסה (רק) למכור לי פוזה, הוא נתן אמון. אלא אם כן הפוזה היא האמון, ואז הוא ממש מאסטר. לספר לי על הפגיעות מאחורי הקלעים, שם הוא לא המנטור יודע-כל. הוא בסך הכול אדם שהציב לעצמו יעד להגיע לפגישת עבודה עם מנכ"לית מאוד משפיעה. ונלחץ.
2. מפמפמים לנו את זה כל הזמן, זה צו התקופה. הוא בא בכל מיני צורות, אבל בשורה התחתונה הוא דוחק בנו לעשות דבר אחד: לצאת מאזור הנוחות. זה אומר לחרוג מעצמנו כדי להגיע ליעדי שיא, להציב משימות מפחידות ומרגשות, לטפס ולטפס עוד כדי להגיע למשהו, נקרא לו פסגה. ואחרי שהשגנו את היעדים, בל ננוח. חלילה! נסמן מיד את היעד הבא, כי אחרת אנחנו סתם חונים. והיעד הבא? מרגש ומפחיד, אלא מה.
אז מה נהיה: לא ניתן לעצמנו לחיות פחות מחיים אינטנסיביים, עוצמתיים, מרגשים. אבל מה, מלחיצים אש. הלחץ הופך להיות בן לוויה קבוע. אם תשאלו אותנו מה נשמע, זה תמיד יהיה: 'אין לי אוויר'. כי מה החלופה? להעביר את החיים במצב טיסה?
יש הוגים שמטיפים ששם, בדיוק בנקודה הזו, שבה אנחנו 'חורגים מעצמנו', נמצאת משמעות הקיום.
אבל יצא לי להיתקל גם באנשי האסכולה האחרת. קחו, למשל, את מילן קונדרה. ב'חגיגת אי המשמעות' הוא גרס שהאושר לא טמון בחתירה למטרה והשגתה, אלא בקבלה בלב רגוע וטוב של החיים כמות שהם.
לצערנו, זה פחות תפס.
אז אנחנו מתמסרים, נכנעים ללא קרב לרודנות של העידן החדש, ומכניסים את עצמנו שוב ושוב לשטחי אש. כבר הפנמנו מגיל צעיר שרק ככה נוכל להגיע לצמיחה.
ומי מסמל צמיחה יותר מאנשים במעגלי עשייה שהגיעו לעמדות משפיעות. אתם תראו אותם על מדי א' מכופתרים, מלוטשים, מתרגלים תנוחות של כריזמה. אבל מאחורי הקלעים, שם תמיד נמצא הסיפור היותר מעניין. לנו, שכותבים על האנשים האלה, יוצא להכיר מקרוב את החצר האחורית.
ועומק הדרמה הוא כעומק היכולת להכיל מצבי לחץ. כלומר, חוסר היכולת. הרבה פעמים גיליתי שדווקא ההצלחה הופכת אנשים שבריריים יותר. כשהם קולטים כמה יש להם להפסיד.
3. יש לי חשד קל שאם תשאלו את הצוות שלי, הם יתנדבו לטנף עליי שאני יצרנית לחץ. טוב, אל תלחצו, מודה בהכול. אני צריכה את זה בשביל עצמי, כדי לשנע אנרגיה, לארגן תזוזה.
אנחנו רק מתחילים את העבודה על העיתון, וכבר מכניסה את כולם לקצב קדחתני יותר מבעיתון חדשות יומי. 'יאללה, נכנסים לאנרגיה של סגירה'. אף אחד לא מבין מה אני רוצה, אבל הלחץ הוא מקדם ההגנה שלי.
לא מזמן הובלתי אירוע גדול, והגעתי לפני, והייתי לחוצה שהכול יהיה כמו שצריך. וכבר ראיתי שכמעט כלום לא ערוך כמו שחשבתי. 'הכול יהיה בסדר, תזרמי', זרקה לי אחת האחראיות. 'יאללה תזרמי', שמעתי את עצמי חושבת לעצמי, מנסה לשבור מסורת של שנים. אף פעם לא הייתי מאנשי היאללה-יאללה.
ככה גידלתי ילדים. הנחתי את היד לגונן על התינוק מהשפיץ של השולחן כמה צעדים לפני שבכלל תכנן להגיע לשם. וכשהילדים הגדולים בפארק שיחקו כדורגל, הנסתי אותו הביתה, כדי שלא יחטוף כדור בפרצוף. וכל פרויקט אני מתעקשת לתכנן לפרטיו ולסיים הרבה לפני הדד ליין.
אני מושקעת בלחץ שלי. לא מזניחה. יכולתי לקחת הכול בשאנטי, רק שאני יודעת איך זה היה נגמר. לפעמים אני מהנדסת לחץ במינונים קטנים רק כדי לסכל אפשרות למשבר בהמשך.
תנסו לחיות בלי שום לחץ בכלל, אפס גורמי לחץ - זה מנוון. תראו איך זה עובד על השרירים.
כשמפעילים עליהם לחץ, הם מתחזקים. גם העצמות הופכות צפופות יותר. עד גבול מסוים, מתיחת יכולות תובענית עושה לנו טוב. כשהוא מוזלף במינונים סבירים, לחץ עובד כמו חיסון.
4. מבאס להיוולד לזה. סטרס אצל אמהות בהריון גורם לשחרור רמה גבוהה של קורטיזול, הורמון סטרס. גילו שבמצב כזה התינוק נולד עם מערכות סטרס יותר פעילות. מראש הוא מתוכנת עם גישה חשדנית כלפי העולם: הכול קשה ושלילי. גם כשבסביבה אין סכנה באמת, כל אירוע קטן יעורר תגובות מאוד חזקות.
אצל צאצאים של קורבנות טראומה (גם ניצולי שואה) מצאו רמות גבוהות של הורמוני סטרס. כ-20% מהתינוקות נולדים עם סף עוררות גבוה מאוד. הם נבהלים יותר מאחרים מול שינויים בלתי צפויים. אלה התינוקות שיתפתחו להיות אנשים לחוצים. הפעילות העצבית שלהם יותר גבוהה. הם במתח, התגובתיות שלהם אינטנסיבית מהרגיל. זה מוכתב להם מראש ביולוגית. אלה התנהגויות שמקודדות בגנים, אז מה הטעם להתייסר.
5. כשהחיים מערימים עליך עוד ועוד פרויקטים, אתה מתחיל לחיות בפיקים. מי שיש לו נפח מנוע להכיל את זה - הוא בר מזל, הביולוגיה שלו מאפשרת. אלה האנשים שלא צריכים שעות שינה, הם מרגישים נוח גם כשהם לא שולטים לגמרי בחומר, גם כשהם על במה מול 20 אלף איש.
אלה האנשים שלא משנה מה, לא נלחצים. הם יריצו דאחקות בקטעים הכי מחרפנים. בקצה של זה נמצאים לוחמים ביחידות מובחרות. אלה שלא רק שומרים על קור רוח, אלא גם מביאים ביצועים מדויקים במצבים הכי מלחיצים. כשחקרו את התופעה גילו אצלם מכנה משותף גנטי. יש להם נשק מוחי: נוירופפטיד Y. רמות גבוהות של החומר הזה הופכות אותם חסינים במצבי לחץ. שום דבר לא יערער אותם. תלחיץ אותם? יצחקו לך בפרצוף. הם מאובזרים אחרת. רובנו היינו רוצים לשים יד על החומר הזה. אולי זה עוד יקרה בעתיד, כשעריכה גנטית תהיה מוצר צריכה זמין.
6.אם פתחתם את החלון, בטח שמתם לב שיש מהפכה בחוץ. תקופה של חילופי אלים. ומה הם יודעים לעשות, האלים החדשים? דיגיטל, אלא מה. אנחנו הדור הראשון בהיסטוריה של האנושות שחווה שינויים בקצב כל כך מהיר. הכול משתנה לנו מתחת לאף, בקצבים שאין סיכוי לעכל באמת, ושרק מעלים את מפלס הלחץ - כי לא תמיד יש לנו היכולת להתמודד עם מה שניצב בפנינו. או לפחות ככה אנחנו חושבים. לחץ שלא נספיק, שלא יראו אותנו, שלא יעסיקו אותנו, שנתקמט, שנתרושש, שניחלש, שניתלש. שלא נספיק לראות את הסדרות הכי מדוברות ואת צונאמי הדעות בים של רשתות חברתיות.
כולנו תחת מתקפה חושית, מופגזים בכמויות בלתי נתפסות של תכנים, וזה הופך קשה יותר מאי פעם להתרכז. רובנו לא מודעים לזה שהקשב שלנו לא מאומן. האפליקציות נלחמות עליו, ובדרך כלל גם לוקחות. תחת העומס הזה, כולנו נראים כמו מי שלא יזיקו להם עוד כמה שעות שינה. זה גומר לנו את הסוללה. אז איפה מטעינים?
7. המוח שלנו עסוק רוב הזמן בלפרש מה עומד לקרות, כדי להגיע למסקנה מהירה: זה איום או לא איום? כדי לאפשר את ההישרדות שלנו, המוח מתפקד קודם כל כאיבר ניבוי. החלק המעודד הוא שהוא גם מאוד גמיש ומשתנה בתגובה לאירועים. אם אנשים היו מבינים שחוויות היומיום שלהם משנות את מבנה המוח, זה היה מטיל עליהם אחריות להזין אותו בעיקר בחוויות נעימות.
כשהתעמקתי בעניין עם חוקרי מוח, הבנתי משהו על ניהול סטרס. איך שלא תסתכלו על זה, בסוף תמיד זה יגיע לפעילות גופנית. ספורט מוריד לחץ. גם סביבה תומכת מורידה, כשהיא מרימה. כי אז משתחרר אוקסיטוצין, הורמון חברתי שמוריד את מפלס המתח. לתרגל מדיטציה משנה את מבנה המוח. זו הדרך לבחור איפה לשים את הקשב שלנו. גם שהייה בטבע עושה את זה, היא מטעינה אותנו ביכולות קשב. גירויים פשוטים, רגועים, הוליסטיים. משהו באיזון הגירויים שם מאוד נכון למוח שלנו. וצריך ונטילציה - פעם זה יהיה צחוק, פעם בכי. כל דבר שינקז את המתח שמצטבר.
מי שבז לכל זה וממשיך לחשוף את עצמו למתחים, כל יום עוד טיפה ועוד טיפה - עלול לגרות את המערכת עד כדי סטרס כרוני, שגומר את מערכת החיסון.
הלחץ, יש לו מהלכים חזקים, הוא יכול להרוס. את הגוף, את מצב הרוח, את היחסים. הוא מפרק.
8. אני חושבת מה קורה למוח כשאנחנו מתעקשים לחיות במצבי לחץ, והמוח מנסה לתפקד איכשהו בתוך העיסה המבעבעת הזו של אדרנלין עם קורטיזול, שילוב מפוקפק שהוא תענוג קטן מאוד. העוררות הגבוהה שאמורה להציל לנו את החיים במצב סכנה, מיותרת לנו כשהיא מתגייסת שוב ושוב על יבש.
אני כבר מזמן הגעתי למסקנה שהפינוק שנקרא הצפת אדרנלין זה לא בשבילי. אז בעדינות עם הריגושים, כי במנות גדולות הם פחות.
"בני האדם אינם יכולים לשאת מציאות רבה מדי", כתב המשורר ט.ס אליוט. אבל מה זו מציאות? מה שבשביל אחד זה לא יותר מלחץ קל באוזניים, יכול להיות עינוי בלתי נסבל למישהו אחר. שקט נפשי הוא לפעמים סיבה מספיק טובה כדי להתנער מהצו שרודה בנו לטפס לשיא המרגש הבא.