אין הרבה אנשים שיכולים לקבץ אל ביתם לארוחת בוקר חבורה מרשימה של חברות כמו זו שהגיעה בבוקר יום שישי לאירוע שערכה לימור בקר, מנהלת הפעילות בישראל של ענקית ניהול השקעות הפרייבט אקוויטי "המילטון ליין". בזו אחר זו צעדו מנהיגות עסקיות שעומדות בראש החברות המובילות בישראל אל הבית, שהיה שייך לאמה של בקר. כולן, ללא יוצא מן הכלל, זנחו לכמה שעות את עבודתן, והתייצבו כדי לדבר על הספר "קנה לי גן עדן הלילה", ובו כתבים וצילומים של האם, רותי בקר, שנפטרה לאחרונה. האם הספיקה לעבוד על הספר במהלך חייה, והתהליך אפשר לה להסיח את הדעת מהעיסוק במחלתה, אולם לא זכתה לראות את הוצאתו לאור כיצירה שלמה.
הבוקר שלנו הוא גם הצצה נדירה, כמעט, לעולם התוכן של הנשים המשפיעות במשק, זה שאינו קשור לעבודה, ולא כולל דוחות בורסאיים. בוקר שמאפשר להן פשוט להיות מה שהן, באופן לא פורמלי, בסביבה אוהדת, כמו שגרסה בזמנו אחת מסיסמאות הפרסום היותר מדויקות: "לבלות עם אנשים כמוך".
אז מה מעניין אותן כשהן מחוץ לחליפה, ולא מדלגות מיבשת אחת לאחרת בנסיעת עסקים שכוללת 5 מדינות בארבעה ימים? קודם כל, החברות ביניהן והסיבה שלשמה התכנסנו. כולן הכירו את אמה של בקר, דמות דומיננטית מאוד בחייה. וזה לא עניין של מה בכך. על פי רוב אינך פוגש את ההורים של חברים שרכשת אחרי גיל הנעורים או הצבא. פעם בכמה שנים אולי, אתה נתקל בהם באירוע משפחתי, וזהו. את מרבית המידע אודותיהם אתה שואב מהחבר. לא במקרה הזה. האם, שאיבדה את בעלה בגיל צעיר יחסית, הייתה עוגן משמעותי עבור ילדיה.
אחד מהם, אהוד, שגם הגיע לארוחה על תקן אח וקונדיטור, עבר להתגורר עמה בשנות מחלתה. עד לפני מספר שנים עבד בעולם הבנקאות, אולם עזב אותו כדי להיות עם אמו, וביחד הם עשו כל דבר כמעט, החל ממנהלות הבית היומיומיות ועד יציאה להצגות וקריאת ספרים. כשהוא מספר לאורחות על הספר שהוציאו לכבודה ועל הקשר ההדוק שלהם, כל אחת מציינת זיכרון פרטי ממנה. אסתר ברק לנדס, מייסדת ומנכ"לית החממה הטכנולוגית נילסן אינובייט, כשלצדה ראש חטיבת הבנקאות הדיגיטלית בבנק לאומי תמר יסעור, מסכימות שמדובר בקשר לא רגיל שבין אמא לילדיה.
בקר אספה את החבורה הזאת אליה בשלב שעדיין היו רק נשים צעירות שמצאו שפה משותפת. את עדי סופר תאני, למשל, מנכ"לית פייסבוק ישראל, הכירה בלימודי התואר השני, כששתיהן היו סטודנטיות. "את החברות אספתי אליי במהלך תקופה של הרבה מאוד שנים", מספרת בקר. "לאורך כל מסע חיי, בעיקר ב-15 השנים האחרונות, פגשתי נשים כקולגות או כלקוחות ומאוד התחברתי אליהן. עם השנים נוצרה בינינו חברות אמיצה ואמתית, כשברגעים טובים וברגעים קשים אני עזרתי להן והן לי.
"אחת מהיכולות שיש לי היא לזהות גדולה באנשים. לא לחינם זה מה שאני עושה במסגרת העבודה שלי: אני משקיעה באנשים, מגייסת כסף מאנשים, משמרת מערכות יחסים עם אנשים, ויש לי כישרון לבחור אנשים טובים. אני חיה בעולם מאוד גברי, ותמיד מוקפת בהמון גברים. דווקא את הנשים גיליתי יחסית מאוחר בחיים, הרבה מהן סביב הפעילות שלי בהמילטון ליין. כשנפגשנו לראשונה, לא כולן היו בפוזיציות שהן נמצאות בהן כיום, אלא דווקא בתחילת הקריירה. את שלומית סבירסקי, למשל, יזמית נדל"ן ואלופת ישראל בטניס זוגות לנשים, הכרתי כששיחקתי טניס. מאז אנחנו חברות, נוסעות ביחד לטורנירים בעולם, ומשחקות מול זוגות נשים, אבל גם מול גברים, כי אותם יותר כיף לנצח! בכלל, טניס זה התרפיה שלי, זה כיף אדיר להיות על המגרש, לא לחשוב על כלום.
"החברות שלי היו לי משענת, וחלקן היו שותפות מאחורי הקלעים בחיים המקצועיים או בחיים האישיים שלי, כשהחלטתי לעבור טיפולי הפריה בגיל מאוחר יחסית ולהיות אם חד הורית, ובטח כשעברתי תקופות מאוד קשות, כמו תקופת מחלתה של אמי. כל אחת מהחברות שלי מאוד מיוחדת בדרכה, וזה אחד הנכסים הגדולים של חיי. מה שיפה לראות גם, הוא שכל אחת מהן מקדמת נשים בתחומה".
מתעדות זו את זו
כשאנחנו מתיישבות סביב השולחן, עולים שני נושאי שיחה. האחד הוא כמה השולחן ערוך יפה, עם כלי הגשה גדולים וצבעוניים, ועד כמה הוא משתלב בעיצוב הכללי של הבית, בסגנון כפרי-אמריקאי, עם הרבה ריהוט פרחוני, שטיחים צבעוניים, כורסאות ותמונות, שכולן משדרות עושר של צבעים, ללא בדל של מונוכרומטיות. נושא השיחה השני הוא העולם הדיגיטלי שכולנו נשאבנו אליו. קשה שלא לזלוג לשיחה הזאת. בכל אירוע היא תצוץ ברגע שהאורח הראשון יצלם סלפי או יעשה סטורי. הדיון בנושא בדרך כלל מתבצע בשלושה שלבים; בראשון, כל אחת מספרת באיזה רשת חברתית היא פעילה ובאיזו לא. בשני, עוסקים בסוגיה האם זה הורס לנו את החיים או דווקא משפר אותם, ובשלישי, כולן מתעדות את כולן, מתייגות, מעלות ועושות לייקים.
הנשים שהיו בארוחה מעודכנות בעולם הרשתות החברתיות אפילו יותר מאושיות רשת צעירות עם אלפי עוקבים. חלקן באות מהתחום, כמו עדי סופר תאני, וחלקן, כמו פיונה דרמון, שירתו ביחידת העלית 8200 עוד לפני שזו נחשבה מקפצת אקזיטים. לא כולן פעילות ברשתות באופן ישיר, אך כולן מתלוננות על הדור הצעיר, זה שחי עם הראש במסך, ומעורר בהורים אימה, שמא לא יוכלו להתמודד בעולם האמיתי. אבל אז, סופר תאני דווקא יוצאת להגנתו, ואומרת שהחוויה שלה מבני נוער היא דווקא הפוכה. וכל כמה שהם שקועים בפורטנייט, הם גם פשוט חבר’ה טובים, עם ערכים ועולמות תוכן שאינם שונים משלנו.
הדר מרקס, שדרנית גלגלצ, מציינת שהיא חובבת סטוריז מפני שהם מציגים פיסות מציאות לא מכובסות. "אין פילטרים, אין פוזות שביימת במשך שעות רק כדי שייראו ספונטניות ויציגו חיים מושלמים. זה פשוט רגע אותנטי ואנושי", היא אומרת. "לאינסטגרם אני מתייחסת כאל ספר הזיכרונות שלי. אני מדפדפת ונזכרת איפה הייתי ומה עשיתי".
אם תשאלו את בקר על הקריירה שלה, היא לא תכביר מילים, למרות שבגיל 30 עשתה צעד נועז ולא טריוויאלי: היא פנתה לקרן המילטון העולמית, הציעה לה לפתוח שלוחה בארץ, ומיום הקמתה בשנת 2005, היא עומדת בראשה. מדובר בשלוחה של הקבוצה הגדולה בעולם לייעוץ, ניהול השקעות ובניית אסטרטגיה למשקיעים בתחום הפרייבט אקוויטי. בין ההשקעות הבולטות של המילטון בארץ בשנים האחרונות נרשמו "נטפים" ו"אורמת". לפי מקורות בענף, הקרן מנהלת מעל 3 מיליארד דולר בארץ, ומתכננת להגדיל השנה את השקעותיה במאות מיליוני דולרים.
לתת אמון באנשים
בקר גדלה בבית מאוד קוסמפוליטי. אמה רותי התחברה עם דיפלומטים רבים שגרו באזור ביתם שבכפר שמריהו, והרבתה לארח אותם. אצלם בבית, הילדים לא נשלחו למיטה כשבאו האורחים, אלא להיפך; הם תמיד היו שותפים לאירוח וישבו כבר בגיל צעיר עם שגרירים ודיפלומטים בכירים. לרותי, כך מספרת לימור, הייתה יכולת מיוחדת ליצור חברויות גם עם אנשים צעירים מכפי גילה. היא נשארה צעירה ברוחה ובנפשה.
הייתה לה חשיבה מאוד אסוציאטיבית וידע עצום במגוון נושאים, ולכן אנשים אהבו את חברתה. את הילדים תמיד דאגה לצרף לכל שיחה, מה שבהמשך הפך עבורם לכלי נהדר לחיים, כמו גם העובדה שדיברה עמם רק באנגלית. היא לא יכלה לגדל את ילדיה בשפה שאינה שולטת בה. "מעולם לא פנינו אליה בעברית, זה פשוט לא קרה. בדיעבד, כמובן, הסתבר שנתנה לנו נכס אדיר ששירת כל אחד מאתנו בשוק העבודה", היא אומרת.
"גם הרבה מהערכים שלי כמנהלת נשענים ערכים שלמדתי ממנה. היא האמינה בלפתח מערכות יחסים אישיות ולתת אמון באנשים. היא תמיד עודדה אותי לשאוף קדימה ולא לפחד לפנות לאף אדם, בכיר ככל שיהיה, גם כשהייתי צעירה מאוד. אמא שלי לימדה אותי שכמנהלת בכירה אני צריכה לדעת לנהל שיחה אינטליגנטית ומחברת עם כל אחד - בין אם זה אדם מאוד בכיר או מישהו שרק הצטרף לארגון. כל אדם צריך לזכות ליחס מכבד, וצריך למצוא את הדרך להתחבר לכל אדם. בכל פעם שאני עומדת בפני פרזנטציה מאתגרת, דירקטוריון או ועדת השקעות, אני זוכרת באמונה שלמה את יכולת התקשורת של אמא שלי, וחושבת על האומץ הרב שבו היא התנהלה מול קשיים. חשוב לי היום להביא את האני שלי לעסקים, את הבית שלי, את החינוך שקיבלתי".
איך היא העשירה את עולמכם התרבותי?
"לא הייתה נסיעה משפחתית שלא הקדשנו בה זמן למוזיאון, הצגה או קונצרט. אמא האמינה בלראות דברים בלי פילטרים, לנסות להבין או לראות או להאזין בלי שמישהו לפני כן יספר לך מה אתה עומד לראות. כשהלכנו למוזיאון לראות תערוכה, היא לא הייתה קוראת את מה שכתוב בתחילת התערוכה, כי רצתה לחוות בעצמה. כך גם בהצגות; היא לא הייתה קוראת את הביקורת לפני ההצגה. היא אהבה לחשוב בשביל עצמה, והיא העבירה לנו את היסודות האלה. מכיוון שהיה לה ידע עצום במוזיקה, תיאטרון, ספרות וקולנוע, תמיד ידעה לעשות הקשרים וחיבורים בין דברים שונים. היא הרבתה להקריא לנו ספרים, ובכל הזדמנות הייתה קונה לנו ספרים, כמובן שבאנגלית. בכל ספר שקנתה, כתבה הקדשה, ותמיד זה היה משהו חכם ושנון".
גם המנות שהגשת הן חלק מהמורשת?
"כל המנות הן מנות שאמא אהבה ובישלה. היא תמיד דאגה להכין אוכל טרי, וגם אם יצאנו לטיול שנתי בשש בבוקר או לצבא, היא קמה בחמש והכינה לנו סנדוויצ’ים שהיו קנאת החברים. לפני מבחנים או כשחזרנו לבסיס, היא הייתה מכניסה לתוך השקית או התיק פתק עם איחולי הצלחה ומילים מחזקות. היא אמנם הייתה אמא במובן המסורתי יותר של המילה, אבל מאוד האמינה בהשכלת נשים ובכך שנשים יכולות לעשות כל דבר שרק ירצו, אבל בלי להניף את הדגל הפמיניסטי. פעם חברה טובה שלה אמרה לה: ‘לא יזכרו לך כמה שניצלים הכנת בחייך, אבל היצירה שלך תחיה לנצח’. אני חושבת שאמא ניסתה לשלב בין הדברים. למרות שוויתרה על קריירה כדי לגדל אותנו, מעולם לא התלוננה על כך ולא הייתה ממורמרת, כי תמיד הרגישה שעשתה את הדבר הנכון".
את הקינוחים שהכין אהוד, אכלנו כשאנו מביטים על הגינה המרהיבה, מלאת עצי פרי ונוי, שיחים ופרחים ששתלה רותי בקר. היה זה סיום שהותיר אותנו עם טעם מתוק בפה, ואת האורחות, גם עם טעם של געגוע.