איור: תמיר שפר
א. אני הולך לבדיקת הדופלר־אולטרסאונד השנתית שלי כמו כוכב שהולך לפרמיירה של הסרט החדש שלו. כשהאורות בחדר מתעמעמים, אני מפשיל את מיטב בגדיי שנבחרו בקפידה לאירוע, מרגיש את הדגדוג הנעים והקר של הנוזל במורד גבי, בוחר פסקול שרק אני שומע ומביט במסך: הסרט עומד להתחיל. הזמן: עכשיו. המקום: הגוף שלי מבפנים. המכונה שולחת גלי קול בתדר שלא נקלט על-ידי אוזן אנושית אל עבר הכליה שקיבלתי מאמא שלי, ואת ההד החוזר ממעמקים, המעמקים שלי, מתרגמת לתמונה. אפשר לראות את הכליה, כדור קטן בחושך, גלקסיה רחוקה-רחוקה בחלל אפל ועמוק. זה מזכיר את הצילומים של כדור הארץ מהחלל, תחושה של קטנות. ואז מגיע החלק של הדופלר, ללא ספק הקטע האחד לפני הקטע הכי טוב בסרט, והכול מתעורר לחיים ומתמלא בצבעים עזים. כחול, צהוב ואדום יוצאים ונכנסים, שוצפים כנהרות של דם במערכת של ורידים ועורקים שנמשכים מפה לשם. איזו מכונה קטנה ונפלאה.
הטכנאי לוחץ על כפתור ואנחנו שומעים קול. פא־פאם. פא־פאם. פא־פאם. הקצב נשמע טוב, חזק וברור מעל הרעש הלבן. פא־פאם. פא־פאם. פא־פאם. זה הקצב של הדם שלי, ואני רואה אותו דוהר בצבעים על המסך. תגביר, אני מבקש מהטכנאי, תגביר עוד. הוא מסובב את הכפתור והקצב ממלא את החדר. פא־פאם. פא־פאם. הכליה משתנה כמו מנורת לבה. אני מדמיין אותה עומדת על שידה בחדר השינה של יפהפייה מסתורית בריו דה ז'ניירו, למרות שהיא בתוכי ואני שכוב על סדין מנייר טואלט במרכז רפואי בתל-אביב. הגוף שלי נראה מבפנים כמו בהדמיות של נאס"א; יש כוכבים או איברים שמפוזרים בחלל, לא ברור. אני מערכת שמש.
החללית וויאג'ר 2 עזבה לא מזמן את מערכת השמש. היא במרחק של 18 מיליארד קילומטרים מכאן, טסה במהירות של 54 אלף קמ"ש אל תוך מה שמכונה "החלל הבין־כוכבי". חלל בין-כוכבי משתרע בתוכנו, בינינו ומעלינו. קראתי שבמהירות הזאת, תוך 300 אלף שנה בערך תגיע הוויאג'ר אל הכוכב סיריוס - הכוכב הבהיר ביותר בשמיים מלבד השמש.
ב. קראתי שאסטרונומים ניסו למדוד את כמות האור שהופק על-ידי כל הכוכבים ביקום מהמפץ הגדול. הם ספרו את חלקיקי האור, הפוטונים, והגיעו למספר של ארבע ואחריו 84 אפסים, או טריליון טריליון טריליון טריליון טריליון טריליון טריליונים. איך הם עשו את זה? בקלות! פשוט בדקו את תנועת קרני הגמא דרך אור הרקע החוץ־גלקטי, ואם אתם לא יודעים מה זה, תחזרו לכיתה א'.
זה מספר גדול שנשמע כמו הרבה אור, אבל זה שום דבר. היקום עצום יותר מעצום וכל האור שנוצר על-ידי כל הכוכבים אי פעם לא מצליח לסלק ולו מעט מהחושך. האפלה והדממה שוררות ביקום כמו שהן שוררות בתוכנו. אנחנו שולחים לחלל ולעצמנו ואחד לשני גלי קול ורדיו וטלסקופים ומיקרוסקופים ופרומונים ומה לא, ואת ההדים שחוזרים אנחנו מתרגמים לצבעים ולקולות ולתחושות. בסוף זה מה שיש לנו: הד.
ההדמיה נגמרת, ואני לא מבין למה לא כולם מוחאים כפיים על הופעה נהדרת כשאני יוצא מהחדר. מאוחר יותר אני מתעצב אל לבי, כמו בכל שנה, כשאני מבין פתאום מחדש, כמו בכל שנה, שבין הדמיה להדמיה אין צבעים שרוקדים בתוכי ואין מי שישמע את הקצב. בין פרמיירה לפרמיירה, אני מבין פתאום מחדש, שוררות בתוכי האפלה והדממה. זה לא נשמע כל-כך טוב, אבל "החושך", כותב דרור בורשטיין בספרו "אדם בחלל", "מאפשר לראות כמו שהשקט מאפשר להאזין".
ג. לפני איזה שבוע ראיינתי מדען אחד, דיברנו על מהירות האור. לא הזכרתי את זה, כי לא נעים לי, אבל החושך נע באותה מהירות כמו האור, לא? הרי ברגע שהאור "עוזב", החושך "חוזר". אין שום דבר באמצע. אפשר אפילו לטעון שהחושך אפילו מהיר יותר מהאור, שהרי הוא היה שם קודם. האור יכול לטוס הכי מהר שהוא יכול, ולכל מקום שהוא מגיע ביקום החושך כבר שם.
בוויקיפדיה כתוב ש"חושך הוא מצב המתקיים בהיעדר אור", אבל זה לא כל-כך נכון, אני חושב. חושך הוא מצב תמידי שקרני אור רק חולפות בו מדי פעם. האור אפילו לא מבטל את החושך, הוא רק דוחף אותו קצת לצדדים, כמו דג ששוחה במים. המים יכולים להסתדר בקלות בלי הדג, אבל הדג חייב את המים, אחרת הוא מת. החושך, כמו המים, מתפשט. ככה גם היקום מתרחב כל הזמן. אנחנו חושבים שזה כי הגלקסיות מתרחקות, אבל זו רק התוצאה. מה שקורה באמת זה שהחלל, כלומר המרווח בין הכוכבים, כלומר החושך, הולך וגדל. מהחושך באנו ואל החושך נשוב. החושך ינצח. אפילו בתורה כתוב: החושך היה ובמעשה הבריאה אלוהים מפריד בין האור לבין החושך. הוא עושה את זה בשביל שהחושך לא יאכל את כל האור על ההתחלה.
ד. אני חושב על כל הדברים האלה כשאני שוכב במיטב בגדיי המופשלים על סדין מנייר בחדר הדימות בתל-אביב, צופה בפרמיירה של הסרט שלי. צפירה מתמשכת ממכונית שעוברת הולכת ועולה ככל שהמכונית מתקרבת ונחלשת ככל שהיא מתרחקת. זה אפקט דופלר, אותו אחד שעל בסיסו פותחה הטכנולוגיה שמאפשרת לי לראות את הדם שלי זורם בכל מיני צבעים.
אני מביט במסך, הגוף שלי כמו יקום קטן ומבפנים אי אפשר לראות איך אני מבחוץ. אני שומע את הדם זורם, וזה מזכיר לי את הפעם הראשונה ששמענו את הלבבות של הילדים פועמים במקביל. לדעתי, זה אפילו היה בקומה הזאת, אני אומר לעצמי ומחייך חיוך גדול כזה, שאם מישהו היה מצליח להמיר אותו לאור, זה בטוח היה דוחף את כל החושך החוצה מהיקום.