איור: תמיר שפר
האיחוד במפלגות הימין הדתי והכנסת תנועת כך לכנסת בדלת הראשית על-ידי ראש הממשלה, גורמים ליותר מדי אנשים להתגעגע לימים הטובים והטהורים שבהם הליכוד של פעם והמפד"ל של זבולון קמו כאיש אחד - כמו רוב חברי הכנסת מימין ומשמאל - ונטשו את המליאה בעת נאומיו של כהנא. אחח, איזה ימים של אחדות בעם!
ודאי שאני מבין את ההבדלים המהותיים בין ריצה עצמאית בשולי המחנה לשריונים והבטחות לתיקים בכירים מראש הממשלה - מדובר בחרפה. אם הצעד של נתניהו היה חנות למזון בריאות, היו קוראים לו "חרפת הכתם". אבל אם כבר מתגעגעים למשהו, תתגעגעו לכל מערכות הבחירות שבהן ניסו הכהניסטים להיבחר שוב ושוב לכנסת ובקושי הצליחו להתקרב לאחוז החסימה. לזה אני מתגעגע, לא לימים שכהנא כן נבחר לכנסת וח"כים יצאו מהמליאה.
זה קצת מצחיק, במובן הנוגה של המילה. זה שהליכוד והמפד"ל וכולם יצאו מהמליאה בעת נאומי כהנא, זה באמת יפה, אבל לא הרבה יותר מאשר דובדבן מפלסטיק על עוגה של חרא מהביל. עיקר הדברים זה שהוא היה בפנים, לא? זו הייתה תקופה גרועה ואלימה לא פחות מההווה, ולהתגעגע למחווה סמלית, יפה ככל שתהיה, זה כל-כך מעבר להסתפקות במועט, שזה כבר ממש לא הסטייל שלי.
למרות שגם את המינימום המינימלי הזה לא נקבל בכנסת הבאה. אין, הפוליטיקה הישראלית היא מכונת הנוסטלגיה המהירה והיעילה בעולם - מה שרק אמש היה נקודת שפל, הוא היום פסגה מופזת, וזה שעד לפני רגע היה קיצוני שבקיצונים, כמו סמוטריץ', נראה עכשיו כמופת של מתינות. ואורי אריאל, הוא כבר ברמת השימון פרס בכלל.
יש עוד הרבה לאן לרדת, חברים. כמו ששרה הלהקה בשירה הידוע: "בקצה המנהרה יש רק עוד מנהרה / אבל הרבה יותר צרה". לא פעם, האור היחיד שרואים בקצה המנהרה הוא זה שרואים כשמסתכלים אחורה אל הכניסה.
ב.
אולי זו אותה נוסטלגיה מתוקה שגורמת לאנשים להכתיר את המעשה של נתניהו, אדריכל האיחוד, כתועבה שכמותה לא נראתה. נתניהו "עבר כל גבול" ו"חצה כל קו". אז נכון, המעשה יטיל כתם על מורשתו, אבל בינינו, האם הוא באמת עבר כל גבול וחצה כל קו? כל גינוי וגינוי נכון, אבל תועבה שכזאת, או לפחות דומה מאוד, דווקא כן נעשתה בישראל, ויותר מפעם. זה לא הופך אותה לפחות תועבה, ברור. אם התועבה הזו הייתה פסטיבל סוכות במאחז בלתי חוקי היו קוראים לו "שמחת בית התועבה".
כל-כך הרבה קווים אדומים נחצו, דגלים שחורים הונפו וכלים נשברו במהלך השנים שהפכו את ישראל למדינה גזענית עם אזרחים סוג אלף וסוג בית (בכוח ובפועל). כהנא עצמו היה חותם בשתי ידיו הקרות והמתות על כל-כך הרבה אמירות שנאמרות היום מלב הפוליטיקה הישראלית, לא משוליה, ואני כבר לא מדבר על המעשים. אבל לפי כמות הקינות והזעזוע העמוק והגורף מהאיחוד בימין הדתי, אפשר לחשוב שעד שבוע שעבר אף אחד פה לא שמע בכלל על הימין, שלא לדבר על הימין הקיצוני. נתקעו עם הנוסטלגיה למפד"ל של זבולון. אחח, איזה חבר'ה היו אלה. ממלכתיים כל-כך.
הכהניסט מיכאל בן ארי כבר היה חבר בכנסת ה־18. גם בן גביר ומרזל מתהלכים שנים בכנסת כבני בית. בית המשפט העליון עצמו מנע ניסיונות פסילה והתיר למרזל וחבריו להתמודד לכנסת יותר מפעם אחת - אז איפה בדיוק הקו שנחצה בשבוע שעבר? נכון שמביש לראות את חברי הליכוד של היום מגינים על כהניסטים, אבל בואו: אם מותר להם להתמודד לכנסת, מותר להם גם להיבחר וגם להיות שרים. כואב, אבל מה האופציה, לעלות על בג"צ עם D9?
ג.
האופציה היחידה היא כמובן לא להצביע להם, ואני רוצה לקוות שכך יהיה. המפד"ל של זבולון אומנם מתה, אבל הרבה מפד"לניקים מהסוג הזה עוד מסתובבים בינינו. אני מכיר אותם; הם המשפחה שלי. הם אנשים כמו בני לאו ויפעת ארליך, שאמרו די. אפילו בנט אמר שהם לא ראויים לשבת בכנסת. יכול להיות שצעירים רבים גלשו לכיוון הכהניסטי, אבל רבים יותר לא.
והנה, גם אני נוסטלגי. אפשר לחשוב שהציונות הדתית שאני זוכר הייתה נקייה מהחוליים הכהניסטים. היא לא. הייתי רוצה לומר שלא ראיתי כהניזם בחיי כי זה היה רחוק, אבל זה תמיד היה די קרוב. אולי כי מה שיותר קרוב יותר שקוף.
ועדיין אני מקווה וקצת יודע שהבוחרים, מפד"לניקים מהדור של ההורים שלי, אנשי בני עקיבא, תורה ועבודה, ממלכתיים במובן העמוק של המילה, יענישו את המפלגה. זה לא יהיה להם קל. המשפחה שלי, למשל, תמיד היו נאמנים למפד"ל - בבחירות הקודמות הם הצביעו לבנט תוך כדי שהוא תבע אותי, בנם יקירם, במיליון שקלים ואני אפילו לא חשבתי לכעוס על זה. הבנתי שזו המפלגה וזה השבט והכול בסדר.
אבל הפעם הם כבר לא יעשו את זה, אני באמת מאמין. אלה אנשים מהיישוב, לא פוליטיקאים, להם עדיין יש קווים אדומים ויושרה וכל השיט הזה שנתניהו נעל באיזה לוקר ואיבד את המפתח. יש להם את הכוח לעשות את הדבר הנכון, למחוק את המפלגה ולהרחיק את הכהניסטים מהממשלה. אני נתלה באמונה הזו.
אופפפף, אני מתעסק עם הציונות הדתית הרבה יותר מדי, אבל זה חזק ממני. אני עדיין לוקח את זה אישית. נעלבתי מהכניעה של פרץ לנתניהו, כעסתי, כולי כבר: ‘זהו! אני שורף את הגשרים ביני לבין הציונות הדתית'. גשרים, אפשר לחשוב. אידיאולוגית, לא נשאר ולו חוט תפירה פרום מגשר החבלים האיתן שעמד שם פעם. רק זיכרון. אבל הגשרים האחרים עדיין שם, עומדים איתן מעל מים סוערים ואני חוצה אותם כל הזמן הלוך ושוב. בבקשה, ציונות דתית, אל תעשי לי את זה. יכול להיות שאנשים מבחוץ לא תמיד יכולים להבחין איפה נגמרת בני עקיבא ומתחילה להב"ה, אבל אתם ואני יודעים טוב מאוד. ואם לא בשבילי, תעשו את זה בשביל הערך החשוב ביותר של הציונות הדתית (ואולי של כל האנשים כולם) כפי שהבנתי אותה בשנים שלי שם: ערך ה"מה יגידו".
ד.
אני, כמו חבריי מהשמאל והמרכז והימין החמוד, זועק מרה ומזדעזע יופי-יופי: מה קרה להם?! מה קרה לליכוד, מה קרה לציונות הדתית - מה קרה להם!? אבל זו לא השאלה או הזעקה הנכונה, כי זה לא קרה "להם" - זה קרה לכולם. לכולנו. לי.
אתם ואני לא הבאנו את עוצמה יהודית אל האיחוד הלאומי, אבל היינו שם כשהכביש נסלל. זה קרה ממש מולנו. ותכלס, אני לא עשיתי (ועושה) יותר מדי. כשהייתי ילד, אנשים הבריחו את כהנא מעיר ילדותי במקלות ושרשראות או לכל הפחות הרימו את הישבן מהכיסא כשקולו נשמע, אבל אני לא עשיתי את זה וגם אתם לא, והילדים שלי כבר לא חיים בעולם כזה. הזדעזעתי והמשכתי הלאה.
האם אני קרנף? ייתכן. האם אני צבי העומד קפוא מול אורות המשאית המתקרבת? אולי. האם אני צפרדע שמתבשלת במים הרותחים ולא מרגישה? אני בהחלט מרגיש ככה לפעמים. ואני, זה כמעט כל אחד פה, כן? שיהיה ברור. בינינו, יותר משאני חש עצמי מתקרנף, אני מרגיש כאילו אנחנו נמצאים כולנו בתוך קרנף טרויאני שמי יודע מתי נצא ממנו ומה נראה שם. כי בקצב שבו הדברים מתקדמים, תודו שקצת מסקרן לדעת מי יהיו האנשים שיגרמו לנו להתגעגע למרזל, בן גביר ובן ארי. אחח, איזה חבר'ה הם היו! וזה לא כל-כך רחוק, היום הזה. מערכת בחירות או שתיים, ואנחנו שם.
כי כמו ששרה הלהקה בשירה הידוע: "בקצה המנהרה יש רק עוד מנהרה / אבל הרבה יותר צרה".