נתב"ג / צלם: איל יצהר
תארו לכם שהייתם מגיעים לגבולות ארה"ב, והיו מציעים לכם לתת פרטים - את מי באתם לבקר שם, מתי תפגשו אתו, היכן ומה בדיוק תעשו ביחד. כל זאת תמורת קיצור תור הכניסה לאמריקה הגדולה והקלה בדרישות הביורוקרטיות. נשמע עסק משתלם? או אולי היה נשמע לכם כחוצפה גדולה ותחושה שמתערבים לכם בחיים ושמים לכם "אח גדול" מעל הראש? אבל הסיפור המופרך על הדודה אותה באתם לבקר עוד לא יעזור לכם שם. הוא יהיה רלוונטי, מנגד, למי שבא לבקר בישראל.
רשות שדות התעופה, התבשרנו לאחרונה, מפיצה טופס המבקש מהמבקרים בישראל לדווח עם מי הם מתכוננים להיפגש כאן, מתי, היכן וכל פרט מסייע אחר. בתמורה, מבטיחים ברשות, יקלו על המשיבים בתחקור הביטחוני בכניסה לארץ.
לכאורה, מדובר כאן במהלך וולונטרי, אך כל מי שכבר יצא לו לארח תושב מדינה זרה בארץ, יודע עד כמה גבוה המורא של הבאים מפני אותו תחקיר ביטחוני. עכשיו צרפו לזה את ההרגשה שתלווה אותם אם יסרבו למלא טופס כזה, שהמילוי שלו נתון, לכאורה, לשיקול-דעתם. מהלך כזה אכן יכול, אולי, להקל על הליך הכניסה לישראל, לחסוך זמן למבקר כמו גם לבודק הביטחוני ולחסוך אולי אפילו בכסף. אבל יש לו מחיר. תייר שמגיע לישראל ונדרש למלא טופס כזה - נחשף. הוא מוותר על פרטיותו, והוא בטוח שישראל היא האח הגדול של כל מבקריה. ממש כך.
אבל המהלך הזה מעורר שאלה רחבה יותר מההתעניינות ברגשות התיירים. היא מעלה את השאלה איך רשות, כמו רשות שדות התעופה, מרשה לעצמה לחשוב על מהלך שמזלזל כל-כך בזכות לפרטיות?
התשובה מביאה אותנו לתמונה העגומה, לפיה בישראל אף גוף ממשלתי לא חושב פעמיים לפני שהוא פוגע בפרטיות האזרחים. המטרה לשמה נעשה הדבר תמיד נראית חשובה יותר. יש שעושים את זה בחקיקה, ויש שגם בלי לרוץ למחוקק אלא במהלך עצמי, ספק חוקי ספק לא.
בין החוקים הבולטים ניתן למנות את החוק התעודה הביומטרית (הדרכון ותעודת הזהות); חוק נתוני תקשורת, שמאפשר לרשויות האכיפה לדעת בדיוק היכן אנחנו נמצאים בכל זמן נתון; או חוק נתוני אשראי (שייכנס לתוקף באפריל), שיזמן לבנק ישראל מידע על כל פעולות האשראי של אזרחי ישראל, כמעט בכל ערוץ. ועוד לא דיברנו על מצלמות שנמצאות בכל פינה ועל כלים פוגעניים נוספים.
שמירה על הפרטיות נמדדה לא אחת כאחד היסודות שמסייעים ליצירתיות האזרח ולתפוקה שלו. היא זכות שמתהדרים בה במדינות המתוקנות ואירופה בראשן, שהשיקה חוק הגנת מידע חדש (GDPR).
בישראל עוד לא השכילו להבין שהזכות לפרטיות חשובה. הבסיס לזכות לפרטיות קיים בחוק מיושן מ-1981 שעבר שינוי רציני לאחרונה ב-1996, יותר מ-20 שנה אחורה. רק מבט על תעמולת הבחירות הנוכחית מוכיחה את זה. שמעתם על מישהו שטען בלהט שיגביר את השמירה על הפרטיות?
כאשר חוקק החוק הביומטרי, התארגנה הפגנה ברחבת מוזיאון תל-אביב נגד החוק. כ-50 אזרחים הגיעו. כאן מתחילה הבעיה. אם התודעה של האזרח לכך שהזכות לפרטיות אכן חשובה לו לא תגבר, יהיה קשה לצפות להתעוררות גם מצד המחוקק. הפגיעה בפרטיות רק תגבר עד שנמצא עצמנו במדינת משטרה. אולי רק אז נתעורר, בתקווה שלא יהיה מאוחר.
הכותב עומד בראש משרד דן חי ושות' ובראש הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין