מליאת הכנסת/ דוברות הכנסת - יצחק הררי
הלילה יצביעו חברי הכנסת בקריאה ראשונה, בנוהל מזורז וללא שום חשיבה לטווח ארוך, על הסרת המגבלה על מספר השרים וסגני השרים בממשלה. לכאורה עניין יחסית פעוט וטכני, כמעט מתבקש בפוליטיקה פרלמנטרית משוסעת כשלנו.
כדי להימנע מהטהרנות הטבעית, אומר כבר בפתח הדברים שלא בטוח שהרחבת הממשלה היא עניין רע, אלא האופן שבו הדבר מתבצע - ללא שום חשיבה ותכנון ארוכי-טווח.
בקדנציות האחרונות המשמעות של הקמת משרדים חדשים הייתה רק ניפוח של הביורוקרטיה, וחיפוש אחר דרכים יצירתיות להצדיק פיצול של משרד או הקמת משרד חדש.
כשהוקמו משרדי ממשלה חדשים, קשה היה לראות את התועלת שנולדה מהם, למעט קילוף - עם אינטרס פוליטי - משרד ממשלתי ותיק אחר מסמכויותיו. הדוגמה הקשה והגרועה ביותר היא הפגיעה בחלק ניכר מיכולותיו של משרד החוץ. הדבר לא קרה רק בשל הקמת המשרד לענייני מודיעין או המשרד לעניינים אסטרטגיים, אלא גם בגלל שראש הממשלה מילא את התפקיד. האם למישהו יש ספק שאת המאבק בתנועת ה-BDS היה ראוי - והיה אפשרי - לנהל ממשרד החוץ?
ישראל זקוקה, למשל, באופן דחוף למינהל/רשות/מועצה לתכנון אסטרטגי ארוך-טווח. משרד שיאגם את כל הצרכים הממשלתיים ואת החשיבה לעתיד. להפתעתי, גיליתי שפעילות מסוג זה נעשית באופן חלקי במשרד לענייני מודיעין, כתוצאה מהוואקום הממשלתי. אולם לפעילות הזאת אין שום סמכות או השפעה על משרדים אחרים. כך גם עבודת המועצה לביטחון לאומי (המל"ל), שהייתה יכולה להיות המוח האסטרטגי של הממשלה, אך היא סובלת מחולשה מובנית אל מול גופי המודיעין האחרים, ומיקוד רק בנושאי הביטחון. ומי שמע לאחרונה על פעילות של המועצה לתכנון כלכלי לאומי?
כלומר, גם כאשר מקימים משרדים כסוג של אתנן פוליטי - ובעיקר כדי לאפשר לשר "לצמוח" מבחינה מדינית, לא עוסקים בכלל בשאלה איזה משרדים ישראל צריכה.
קחו את משרד התקשורת לדוגמה. משרד ממשלתי שמכל הבחינות ראוי היה שייהפך לרשות ממשלתית כמקובל בעולם. כבר מזמן עברנו ממשרד הדואר למשרד שעוסק בתשתיות החשובות ביותר בישראל, ולמרבה הצער היה נתון להשפעה פוליטית מביכה בעבר.
כולם בממשלה יודעים שטוב יותר היה אילו המשרד היה הופך לרשות עצמאית, אולם לא מעזים לגעת בו. אפילו רפורמה פשוטה יחסית, כמו "ברית המועצות" - חיבור מתבקש בין מועצת הכבלים והלוויין לרשות השנייה - אינה יוצאת לפועל בגלל גרירת רגליים.
אחר-כך ייטיבו לנאום על צמצום הרגולציה והביורוקרטיה, כשבפועל לא מסוגלים להשלים מהלך קטן כמו זה.
ישנם משרדים ממשלתיים שהיה היגיון בפעילותם, כמו המשרד לשיתוף-פעולה אזורי או משרד הנגב והגליל ואפילו משרד התפוצות. אולם, האם באמת נדרש משרד ממשלתי מנופח כדי לטפל בנושאים אלה? לכאורה, זה יכול להעיד על חשיבותם, אבל לרוב זה מעיד על הצורך לעבות את תפקידו של השר, לייצר מינויים נוספים (בכנסת ה-20 עבר חוק שמאפשר גם מינוי של משנה למנכ"ל כמשרת אמון) ולפתח מנגנון.
עבודת ממשלה מודרנית חייבת להלום את היעדים האסטרטגיים של ישראל. יכול להיות שיש הצדקה להרחבה של הממשלה בנושאים מסוימים, אולם כאשר הדבר נעשה בחיפזון, ורק מטעמים קואליציוניים, זאת טעות קשה. היה ראוי ונכון שבין הממשלות תיעשה עבודת עומק כדי לבחון את הסוגיות הרבות על "השולחן הלאומי" ולבנות את המשרדים העתידיים באופן מושכל ותוך תכנון של ממש ולא מתוך כיפופי ידיים קואליציוניים.
הכותבת הייתה חברת כנסת מטעם העבודה