קלפי בבחירות 2019 / צילום: שלומי יוסף
הסוגיה של מידת המעורבות הרצויה של אנשי עסקים בשאלות שעומדות על הפרק בציבוריות הישראלית היא סוגיה שנויה במחלוקת, לא רק בישראל, והיא גם אינה מוגבלת לאנשי עסקים. היא מתייחסת לכל מי שיש לו מעמד ציבורי מסוים ויכולת השפעה על אחרים כמו אמנים לסוגיהם, אנשי אקדמיה, סופרים ואחרים.
החשש לפגיעה בעסקים או פגיעה בפרנסה של כל מי שתלוי במשרדי ממשלה וברגולטורים מסוימים, עקב פגיעה אפשרית ברגשות של חלק מן הלקוחות או העובדים באותן חברות, מאפיינים, שלא לומר מכתיבים, את התנהגותם של אנשי העסקים בישראל. יוצא הדופן הוא כאשר העניין נוגע להם ישירות או עלול לפגוע בהם ישירות, ואז הם כמובן מתבטאים נגד.
ככלל, אנשי עסקים נמנעים מלהתבטא בסוגיות ש"אינן נוגעות להם". מה כבר יש להם להרוויח מכך? הסיכון מבחינתם גדול מדי וקל להבין אותם.
זה לא מקרי שבעלים או בכירים בחברות הייטק בישראל, כמו גם בארה"ב, מוכנים להתבטא יותר מאשר עמיתיהם מענפי משק אחרים בסוגיות ציבוריות, ואפילו פוליטיות. זאת, מאחר שהם פחות תלויים מאחרים בהחלטות ממשלתיות. עם זאת, גם ההייטקיסטים גוזרים על עצמם בדרך כלל דום-שתיקה.
הסוגיה הציבורית הנוכחית שעומדת במרכז היא הסוגיה של החסינות ופסקת ההתגברות. הנושאים האלה לא באמת אמורים להיות נושאים פוליטיים.
הם נהפכו לכאלה ונצבעו כפוליטיים משום שמתוקף הנסיבות שבהן הם עלו, הם חשודים באינטרסים פוליטיים אישיים של אנשים החשודים בפלילים, ואינטרסים פוליטיים של מתנגדיהם, שמבקשים לנצל את הסיטואציה הזו למטרות פוליטיות.
לו הנושאים האלה היו עולים בנסיבות אחרות, אפשר היה לקיים דיון ענייני בהם ללא התלהמות יתרה. אבל, זה אינו המצב כרגע, ולכן הנושאים האלה הופכים להיות לדגל של "משילות" מהצד האחד של הספקטרום הפוליטי, ולדגל של מאבק על קיומה של הדמוקרטיה הישראלית מן הצד האחר של המפה הפוליטית.
החלטת הכנסת לבטל את חסינות חבריה לא התקבלה לפני כ-15 שנים בחלל הריק. היא באה על רקע מעשי שחיתות שבהם נתפסו חברי כנסת והיא נוגעת לפלילים. ההחלטה לא נועדה למנוע מחברי הכנסת את האפשרות להביע באופן חופשי וללא מורא את דעותיהם. מאז, המצב בזירה הפלילית של מעשי שחיתות רק החמיר, ושלושה משרי הממשלה חשודים היום בפלילים, כך שהטענה שבסך-הכול הכנסת חוזרת בעניין זה למצב שהיה טרם ביטול חוק החסינות, היא טענה מיתממת.
ואשר לפסקת ההתגברות, היא נוגעת למאזן הכוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת ואי-אפשר לדון בה באופן ענייני כיום. גם כאן לא צריך להיתמם. הנושא מונח לפתחם של הממשלה והכנסת מזה זמן, בלי שנעשה דבר, והדחיפות שלה כיום איננה מקרית ואינה עוסקת רק בחוקים, אלא גם בהחלטות מינהליות.
אבל, בכל מקרה דיון כזה צריך להתקיים באווירה רגועה יותר שלא על רקע פוליטי מיידי ופרסונלי. ובמבט רחב יותר, חלק ניכר מהבעיות בעבר, בהווה ובעתיד היו נחסכות מאתנו ומקבלות מענה לו הייתה למדינת ישראל חוקה של ממש.
השאלה הרחבה יותר מעבר לחוק החסינות ומעבר לפסקת ההתגברות היא השאלה לאן הולכת הדמוקרטיה הישראלית. אי-אפשר לקחת את הדמוקרטיה כנתון מובן מאליו. רבים בחברה הישראלית לא רואים בה ערך. רבים אינם מבינים את הקשר בין שחיתות לבין יציבות הדמוקרטיה, ובין הדמוקרטיה לחופש האישי שלהם. יתרה מזו, הדוגמאות של הונגריה, טורקיה, פולין, איטליה, רוסיה וכדומה, קורצות ללא מעט אנשים שמעדיפים משטר סמכותני על דמוקרטי. לכן חשוב כל כך שכל מי שהדמוקרטיה וערכיה חשובים לו, שישמיע את קולו.
משטר דמוקרטי עשוי להתחסל באחת משתי דרכים.
הדרך האחת היא הפיכה צבאית בסגנון פרנקו של ספרד, שלטון הקולונלים ביוון, או שלטון צבאי שאפיין בפרקי זמן שונים מדינות בדרום אמריקה. אני מאמין ומקווה שזה לא תרחיש אפשרי בישראל.
יש גם דרך שנייה והיא פחות מורגשת בדרך כלל. בדרך הזאת קשה להצביע, בוודאי בזמן אמת, על אירוע אחד, החלטה אחת או חקיקה אחת, שגרמה לחיסול הדמוקרטיה. זה כמו מחלה שקטה ולא כואבת, סוג של הסתיידות עורקים, שלא חשים בה עד שהיא מתפרצת ונהיית לעובדה מוגמרת שקשה לטפל בה.
בינואר 2011 כתבתי מאמר בנושא זה של שתיקת המגזר העסקי בכותרת "מגזר השתקנים", ואין לי אלא לחזור על הדברים, שהיו נכונים אז, נכונים היום, ונכונים תמיד.
"אני מבקש להזכיר לחבריי, אנשי העסקים בישראל, שאנחנו לא נולדנו כאלה. איש עסקים, כמו כל אחד אחר, הוא קודם כל בן אדם, אח"כ אזרח המדינה, שיקרה לליבו לא פחות מלכל אחד מ-120 חברי הכנסת, ורק לבסוף - איש עסקים. איש עסקים הוא גם, קודם כל, הורה לילדיו, בן (או בת) להוריו, סבא (או סבתא) לנכדיו. לכן, מוזר לי כל כך לראות את אדישותם של חלקים גדולים מהקהילה העסקית לשחיקה בערכים הדמוקרטיים שמדינת ישראל נוהגת להתגאות בהם. עוד יותר מוזרה בעיני העובדה, שמעטים כל כך רואים את הקשר הישיר בין תרבות דמוקרטית בריאה לסביבה עסקית בריאה ולפריחה כלכלית".
מאז 2011 חל שיפור במצב. המגזר העסקי החל להביע עמדות ולא רק בנושאים מצומצמים הנוגעים רק לו. הוא כבר אינו מה שאני מכנה "מגזר השתקנים". כמה מאנשי המגזר יצאו מהמנזר, יצאו מד' אמותיהם - אבל השיפור הזה רחוק מלהספיק, בוודאי על רקע הסוגיות הבוערות שמאיימות לשרוף את המדינה, ובראשן סוגיית השחיתות.
הקהילה העסקית חייבת להבין ולהפנים שאם היא תיתן לרוח הרעה להשתלט על המדינה היא תהיה בין הראשונים לשלם את מחיר הפחד והאדישות. המחיר שאנשי עסקים, והאזרחים ככלל, ישלמו על אי שתיקתם היום, ולחלק מהם יהיה מחיר, יתברר כמחיר קטן בהשוואה למחיר הנפשי והכלכלי שהם ישלמו בעתיד על שתיקתם היום.
ולא רק אנשי עסקים צריכים לעשות חשבון נפש היום. זה נכון גם לגבי פוליטיקאים. כלום לא נמצא צדיק אחד בסדום לקום ולהשמיע את קולו? מה עם הציונות הדתית, מה עם חברים ומנהיגים הגונים של הליכוד? היכן הם?
יש רגעים שבהם יש חובה להניח את האינטרסים העכשוויים והצרים של היום, כדי שהמדינה תהיה ראויה לילדינו ולנכדינו-נכדותינו. אנחנו ממש ברגע הזה.
הכותב הוא יו"ר מיטב דש