גרשום שוקן במפגש של עורכי עיתונים שבו השתתפו גם שמעון פרס ועזר ויצמן/ צילום: Sa'ar Ya'acov, לע"מ
מייסדי "חדשות הארץ" היו אנשים צנועים. לא במובן זה שהמעיטו מערך עצמם, אלא מתוך הכרת הנסיבות.
היישוב הקטנטן בארץ ישראל עדיין ליקק את פצעי מלחמת העולם הראשונה, שהתקרבה להמיט עליו חורבן. הסביבה העירונית, שלה נועד עיתון רציני ומיושב, הייתה קטנה עד גיחוך. המציאות הפוליטית חייבה זהירות.
ב-18 ביוני 1919 פלטה מכונת דפוס ישנה בבית הדפוס הירושלמי של א.ל כהנא את גיליונותיו הראשונים של העיתון היומי המודרני הראשון בארץ ישראל. חמישה חודשים וחצי אחר-כך תושמט המילה "חדשות", והעיתון יתחיל להיקרא "הארץ".
מאמר המערכת הראשון של העיתון, על פני חצי עמודו הראשון, הקרין אמביוולנטיות מעניינת. כמובן, העיתון יהיה "חופשי ורציני", הבטיחו עורכיו, ויבחן את "הדעות השונות, השוררות בחלקים השונים של מחננו הציוני, להעריכן הערכה צודקת ונקייה מכל משוא פנים".
אבל - ולהלן בא מנוד הראש המלומד של מייסדי העיתון - "אכן מובן מאליו, שבכל זאת לא יהיה עיתוננו ‘במה חופשית’ לכל רעיון ולכל דעה שהיא [...] יש גבול ל’חופש הדעות’, שאין לעוברו בעיתון, אשר מגמתו הכללית קבועה על ידי תכנית כל שהיא". התכנית, ממהרים המייסדים להסביר "שואפת לתחיית עם ישראל ושפת ישראל על אדמת ישראל" (שמונה המילים האחרונות הופיעו במקור ברווחים כפולים).
לשון אחר, "הארץ" נועד להיות עיתון של רעיונות, אבל לא קקופוניה של רעיונות. הוא נועד להיות פתוח, אבל לא פרוץ לכל רוח. הוא הבטיח להיות אכסניה של כותבים, אבל לא פונדק של כל-דיכפין.
"חורבן העולמות"
הוויכוח על המנדט של "הארץ" נמשך עוד שנים רבות. שלוש שנים אחר-כך, כאשר העיתון ניצל רק בקושי מסגירה, ועבר לידיים חדשות, עורכיו התנערו מיומרת קודמיהם להגדיר יעד, להגן עליו ולהטיף למימושו.
"'הארץ' לא יגזור על דעות והשקפות", כתבו עורכיו בנובמבר 1922. "הוא לא בא להגן על אמת אחת קבועה ומנוסחת ללא שינוי וללא ערעור. בשעה זו של חורבן-עולמות ויצירת-עולמות אין עוד מקום לדפוסי-אמת מוצקים. בתוך גבולות שאיפתנו האחת, המיוחדת והמאחדת [...] יש מקום לכל מי שיש אלוהים ואהבת-אמת בלבו, שיבוא וישמיעו לנו את אמיתו.
"יתכנסו נא מסביב לנו כל סופר נקי-דעת ובר-לבב, כל עובד ובונה, כל עוסק בצורכי ציבור באמונה, כל מי שמבין בערכו הציבורי של עיתון ובאחריותו הלאומית, יבוא ויעזור לנו בעבודה הקשה, שהיטלנו על עצמנו. יסייעו נא לנו לבנות ולשכלל במה נקייה למחשבתנו הציבורית בשעה חשובה וחמורה זו".
אני מתפעל מאוד משני המאמרים האלה, אף כי הם סותרים זה את זה. ביישוב הקטנטן, על קהל הקוראים הזערורי שלו, ישבו אנשים כבדי-ראש ונדיבי-רוח והרהרו בקול רם באופיו של הוויכוח הציבורי שהם רוצים לאפשר. הטרידה אותם שאלת אחריותם. הם רצו לעודד ויכוח, אבל חרדו הן מפני התוצאות של הרחבתו והן מפני התוצאות של הגבלתו.
הם היו ליברלים בנוסח המאה ה-19, שהתעניינו בפלורליזם - אבל גם בסייגים לפלורליזם. הם ראו את "חורבן העולמות" ואת "יצירת העולמות", וניסו לפלס דרך באמצע. זה היה מקומו המקוּוה של העיתון, וזה היה אחר-כך מקומו הטבעי.
"דאגות הקיום והפרנסה"
100 שנה רצופות של הופעת עיתון יומי במדינה הקיימת רק 70 שנה הן הישג יוצא מגדר הרגיל. אני חושב שיום הולדתו של "הארץ" הוא יום חג לכל אלה המוכנים להתפנות מחשבונות פוליטיים, מקָנאוֹת ומטינות, ולהכיר בתפקידה של עיתונות חופשית בכלל ושל "הארץ" בפרט.
יוצר "גלובס", חיים בר און ז"ל, אמר לי פעם שהוא חושב את "הארץ" ל"עיתון קדוש". אין הכרח לקבל את קדושת העיתון כדי להכיר בתפקיד חסר התחליף שהוא מילא בהתהוות אינטליגנציה ליברלית בארץ.
חייו של העיתון היו תלויים לו מנגד כמעט מיומו הראשון. כמעט משעשע לקרוא את המאמר מנובמבר 1922. "סידורו החדש של העיתון משחררו מדאגות הקיום והפרנסה, שהעיקו עליו ועיכבו את התפתחותו", הודיעה המערכת החדשה, בראשות ד"ר משה גליקסון. "קיום העיתון מובטח לזמן רב בערך. והמערכת החדשה [...] תוכל לעבוד במנוחה לשכלולו של העיתון".
ספק אם "הארץ" היה ראוי לאפיון הזה אפילו יום אחד בחייו. וזה בדיוק מה שמעניק נופך הירואי לשיורו. אלמלא היה עיתון פרטי, בבעלות משפחה אחת, מותר להניח ש"הארץ" היה חדל להתקיים, או שלא היה חדל להחליף ידיים לרעת רצינותו ובוודאי לרעת מחויבותו.
השראתו, אומץ לבו וגחמותיו
במובן הזה, יום השנה ה-100 הוא קצת שרירותי. "הארץ" שאנחנו מכירים נולד בעצם רק ב-1936, כאשר עבר לבעלותה של משפחת שוקן. האב, שלמה זלמן שוקן, מעשירי היהודים בגרמניה, איש אשכולות שהתמזגו בו ליברליזם אוניברסלי ועמקות יהודית, מסר את העיתון לאחד מבניו, גרשום, והעביר את עיקר עסקיו לניו יורק. גרשום שוקן יצר את "הארץ" בצלם השראתו, אומץ לבו וגחמותיו.
הוא היה, לפי דעתי, קרוב לרוחם של כותבי מאמר המערכת הראשון, זה מ-18 ביוני 1919, יותר מאשר לרוחם של כותבי המאמר מנובמבר 1922. "הארץ" שלו היה ליברלי, אבל לא דמוקרטי. דעתו על "קול ההמון" לא הייתה כדעת הרומאים הקדמונים. הוא לא היה שקול כנגד "קול שדי". שורתו של ביאליק, "ינסר לו כלבבו קול המון הכרך", הייתה תיאור הולם יותר למצב-דעתו. או אולי שלונסקי, בתיקון קל, "כותלי ביתי כחיץ לי ביני ובין עולם".
עריכתו של שוקן נתנה טעם מיוחד ל"הארץ", אבל גם דחקה אותו אל נישה קטנה יחסית. נכונותו לקרוא תיגר על מוסכמות חישקה את יורשיו. שוקן הרחיק את העיתון מן הזרם המרכזי במידה כזאת ש"הארץ" מוסיף להיבחן על יסוד השיעור של ריחוקו.
אני נזכר בשני מאמרים שעשו עליי רושם עצום בימי מלוך גרשום שוקן. אחד הופיע ב-1967, זמן קצר לאחר המלחמה, בימי האופוריה ההם. אני מנחש שכתב אותו ד"ר שלמה גרוס, שהיה חותם "פולס", והחזיק בתואר "יושב ראש מועצת המערכת". הוא גינה את "הדינאמיות השטחית" של החברה הישראלית. כשלעצמי, אני מסופק אם היא אופיינה אי פעם באופן שקט ומכאיב מזה, בעצם הימים שבהם התפתתה להאמין לא רק בניצחונה הצבאי אלא בהתאמתות כל מאווייה.
גימ"ל-שי"ניותו
את המאמר השני כתב שוקן עצמו, בדצמבר 1978, בחתימת "ג.ש.", בעמוד הראשון של "הארץ". זה היה למחרת מותה של גולדה מאיר. המאמר ההוא היה ההיפך הגמור לא רק מכל מה שנכתב באותו היום, אלא גם מכל מה שהורגש באותו היום.
גולדה מתה שבועות אחדים לאחר שבגין וסאדאת חתמו על הסכמי קמפ דיוויד. ההסכמים ההם המחישו את ההחמצה המזעזעת של ממשלת גולדה שמונה שנים קודם. אילו הייתה מוכנה לעשות בסתיו 1970 מה שעשה בגין בסתיו 1978, לא הייתה מלחמת יום הכיפורים, ממילא לא היה "מחדל", ומפלגת העבודה לא הייתה מאבדת את השלטון ב-1977.
אף על פי כן, גינונים של תרבות מחייבים אותנו לדבר באופן כלשהו בשבח המתים. על זה הסכימו אפילו בני פלוגתא מושבעים כחכמי ישראל וחכמי רומא. גרשום שוקן לא היה בכללם. אינני בטוח שהוא הפיק ביום ההוא את הצליל הנכון. יתר על כן, רשימה בעמוד הראשון, חתומה רק בראשי התיבות של שמו, העניקה נופך ארכאי ל"הארץ", הטעימה את משפחתיותו, והדגישה את עליונות הקפריזה בהתנהלותו. אבל שוקן אמר לפי דעתי את מה שהיה צריך להיאמר.
בני דורי, שגדלו על ברכי עיתונות מודפסת, ונעוריהם היו רחוקים מאוד מעידן האינטרנט, התרפקו על "הארץ" בדיוק מפני שמצאו בו את ההתרסה הקפריזית; מפני שמפעם לפעם נתקלו בחיווי נון-קונפורמיסטי כה מרעיש, עד שאנחת רווחה עצומה בקעה מחזותיהם. ׳הארץ׳ שם בפיהם את המילים שהם רק ניחשו.
זאת כמובן לא הייתה מתכונת לביסוס של מודל כלכלי. מכירה תקופתית של הספרים העתיקים ושל התמונות באוסף שיצר שלמה זלמן שוקן הכניסה יותר כסף לקופה המידלדלת מאשר ניפוץ האיקונין התקופתי של בנו גרשום.
ג.ש לא הגיע אל גימ"ל-שי"ניותו בן-יום. הוא גישש ומישש, הוא עשה ניסויים, הוא חיפש קורות גג ומקלטים. באמצע המאה ה-20 הוא היה חבר כנסת של מפלגה ליברלית קטנה, עד שהתברר לו שאין בה מקום לנון-קונפורמיות כלשהי. הקריירה הפוליטית שלו הסתיימה לאחר שנמנע מלהצביע לטובת ממשלת בן גוריון, שמנהיג מפלגתו היה שר המשפטים שלה. ראה זה פלא, חמש שנים אחר-כך הוא תמך בסיעת בן גוריון שהתפלגה ממפא"י, או לפחות פלרטט איתה. עקיבות לא הייתה שם, ובזיגזגים האלה היה אפשר לטעום טעם כמעט ניהיליסטי.
דמוקרטיה קפיטליסטית ליברלית
אני חושב שאולי במידת-מה ג.ש הנחיל את הטעם הזה לבאים אחריו. אין שום פגם בחוסר ודאות. אדרבה, חוסר ודאות הוא תכונתם הטבעית ביותר של ליברלים. צדק בהחלט משה גליקסון כאשר קרא תיגר ב-1922 על "אמת אחת קבועה ומנוסחת ללא שינוי וללא ערעור". אבל הנכונות להעמיד אמיתות מהוללות במבחן אינה צריכה לפטור איש מאיתנו מדבקות כלשהי בעקרונות.
"הארץ" היה נושא הדגל של דמוקרטיה קפיטליסטית ליברלית. הוא מוסיף להיות אכסנייתם הטבעית של דמוקרטים ליברליים, אבל לדעתי הוא התרחק קצת יותר מדי מהבטחת מייסדי הגלגול הראשון שלו, ש"בכל זאת לא יהיה עיתוננו 'במה חופשית' לכל רעיון ולכל דעה שהיא".
אינני חושב למשל שעיתון התומך בדמוקרטיה ליברלית צריך לארח אויבים מרים של הדמוקרטיה הליברלית; אלה המתלוננים על "דה לגיטימציה" של ישראל, אבל אינם חדלים לעשות "דה לגיטימציה" של דמוקרטים ליברליים. כיוצא בזה אינני חושב שעיתון התומך בדמוקרטיה ליברלית צריך להיות במה קבועה להתקפות רדיקליות על הציונות. עמוס שוקן צדק בהחלט כאשר אמר שהכיבוש הוא האקט האנטי-ציוני ביותר. אבל אינני בטוח שהמאבק נגד האנטי-ציונות הזו יוצא נשכר מנוכחותם של בעלי טורים ניהיליסטיים, המתענגים על עצם ההקנטה, אולי מפני שנכשלו זה כבר במבחן התקופתי של מקוריות.
את הג'יני הזה אי-אפשר להחזיר
צריך להגיד להגנת "הארץ", שהעיתונות הליברלית בכל העולם עברה תהליך, שאולי יאה לו האפיון "פמפלטיזציה", כלומר, התגייסות פוליטית, לפעמים במידה שקשה להבחין בין כתיבה עיתונאית לבין לשונם של כרוזים פוליטיים. במובן הזה יש פה חזרה מסוימת אל המקורות. העיתונות התחילה בכתיבת פמפלטים.
ההפרדה בין ידיעות לדעות בעיתונות המערבית התפתחה רק באמצע המאה ה-20. רק בשנות ה-60 היא השתכללה לכלל הפרדה הרמטית בין מה שליצנים קראו "דת ומדינה", כאשר הדעות הן "הדת", והידיעות הן "המדינה". ההפרדה עדיין קיימת, אבל היא נעשית נומינלית, מפני שדעות מחלחלות עכשיו בגלוי אל עמודי החדשות, בדרך-כלל באמצעות "פרשנויות", אבל בהדרגה, יותר ויותר, באמצעות הכללת דעות גלויות בידיעות חדשותיות.
עורך רב שנים של ה"וושינגטון פוסט", ליינארד דאוני, היה נמנע מלהצביע בבחירות, כדי שהוא לא ייחשד במשוא-פנים פוליטי. הוא הגזים. אבל כיום, רפורטרים מקילים על קוראיהם לדעת בדיוק מה הם חושבים על מושאי כתיבתם. זה נכון באמריקה, זה נכון בישראל, זה נכון גם ב"הארץ". יש מקום להצטער על זה, אם גם ברור למדי שאת הג’יני הזה אי-אפשר עוד להחזיר לבקבוק.
כך או כך, ענייני כאן אינו ביקורת תוכן או עריכה על "הארץ". ענייני הוא חגיגי בהחלט. 100 שנות חייו של "הארץ" מעניקות לו את הזכות לטעון לניצחון. ואני חושב שניצחונו הוא ניצחון כללי של התרבות ושל החברה בישראל. "הארץ" הוא בבת עינם של מגיני הדמוקרטיה. אני מציע ברצינות גמורה שגם מתנגדיו הפוליטיים יכירו בזה.
מה טוב שבעלי "הארץ" הסכימו לכלול אותו באוסף המדהים של העיתונות העברית והיהודית עלי רשת (jpress.nli.org.il). לפי שעה, הוא מגיע רק עד 1945, אבל בוודאי לא ירחק היום ויהיה אפשר לעיין בשאר. זה אוצר בלום שפשוט אסור להחמיץ.
מעלעול בדפי העיתון גיליתי שהלוגו של העיתון היה מנוקד בין הולדתו, ביוני 1919, עד העברתו לידי בעליו הבאים, בנובמבר 1922. אפילו חלק מכותרותיו היו מנוקדות. רעיון לא רע, היכול להעניק השראה גם כיום, לפחות בגיליון 100 השנה של יום ג' הבא. לוגו מנוקד בבקשה, ויום הולדת שמח ל"הארץ".