מסוק קרב נוחת על סיפון נושאת המטוסים האמריקאית אברהם לינקולן שבמפרץ הפרסי / צילום: רויטרס
מנהיג פוליטי שאצבעו רועדת על ההדק? זה לא כל כך רע, בייחוד אם סחיטת ההדק מפעילה מכונת מלחמה אדירה, ומניבה תוצאות לא חזויות.
קשה להתלונן על נשיא אמריקאי, הנתקף הרהור שני לפני שהוא נותן את הפקודה, מפני שמתחוור לו המחיר האנושי של פקודתו. יש הסכמה רחבה שאמריקה הייתה יוצאת נשכרת אילו ג׳ורג׳ בוש הבן היה נתקף הרהורים כאלה במארס 2003, לפני שפלש לעיראק; ואילו לינדון ג׳ונסון היה נתקף ב-1965, כאשר אישר פעולת גמול גדולת ממדים על התקפה צפון-וייטנאמית במפרץ טונקין (שכנראה לא הייתה ולא נבראה), והתחיל בזה את הטרגדיה האיומה בת שמונה השנים של מלחמת וייטנאם.
עוד שנים ידובר בסדר המדויק של המאורעות בחדר המצב של הבית הלבן בלילה שבין חמישי לשישי, בסוף השבוע שעבר. אבל אין זה מן הנמנע שהירתעות דונלד טראמפ מפני מהלך צבאי נגד איראן טרפה קלפים ושינתה משוואות.
קודם כול, היא סיימה, לפחות פוטנציאלית, פנטזיה ישראלית שארה"ב של טראמפ תחתה את הגחלים בשביל ישראל, ותשים קץ לאיום האסטרטגי האיראני.
ניציות הייתה ברירת מחדל
הטור הזה חזר וטען, כי דונלד טראמפ אינו נץ, ולא קורץ מן החומר שבזמן ממשל בוש למדנו לקרוא לו "שמרנות חדשה", או "ניאו-קונסרבטיזם". טראמפ נמצא בימין הכלכלי, לפחות בעניינים מסוימים, אבל הוא אינו שייך לימין האינטרנציונליסטי, שהתגבש בארה"ב ב-75 השנה האחרונות; זה הימין שרצה כי אמריקה לא סתם תנהיג את העולם, אלא תנהל אותו.
אחד המבטאים של הימין הזה בשנים הראשונות של המאה, הפרשן המנוח צ׳ארלס קרותהמר, כתב ב-2001 שארה"ב היא היורשת של האימפריה הרומית ב"עולם חד-קוטבי", ועליה להתנהג ככזאת. אין עניין אחד עלי אדמות שאינו נוגע לה, ואין עניין אחד שאינו ראוי להתערבותה (אין זה ציטוט, אלא תימצות).
באותם הימים, פילוסופיה ופרקטיקה ניאו-קונסרבטיביות משלו בכיפה הרפובליקאית. הנשיא אימץ אותן אל חיקו, סגן הנשיא ניצח עליהן, שר ההגנה ומשנהו הוציאו אותן אל הפועל, והקונגרס איפשר אותן. כה דומיננטי היה קו המחשבה ההוא עד שרק רפובליקאי אחד מתוך 48 בסנאט התנגד למלחמה; וחשובי הדמוקרטים הצביעו לטובתה, כולל הילארי קלינטון, ג׳ון קרי וג׳ו ביידן, שטיפחו כבר אז יומרות נשיאותיות.
ניציות נטתה להדריך את מדיניות החוץ של ארה"ב מאז תחילת מלחמת העולם השנייה. מעניין שהיא בלטה יותר אצל נשיאים דמוקרטיים, על אף קיומו של אגף יוני חזק מאוד במפלגה. אולי זו הייתה תוצאה של צירוף נסיבות, ואולי לא רק של צירוף נסיבות.
קשה להגיד ששררו חילוקי דעות נוקבים בין המפלגות על השימוש בכוח צבאי. הדמוקרטים הפגינו חוסר חשק להתיר לנשיא ג׳ורג׳ בוש האב לצאת למלחמה, כדי לגרש את סדאם חוסיין מכוויית, ב-1991. כיוצא בזה, רוב הרפובליקאים בסנאט הצביעו נגד מלחמה לגירוש הסרבים מקוסובו ב-1999 בזמן נשיאותו של ביל קלינטון. אבל שתי המלחמה ההן היו זולות (לאמריקאים, לא לעיראקים ולא לסרבים), וההצדקה הייתה כה אנושית ומוסרית, עד שלעצם ההתנגדות לא נודעה כל השפעה בטווח הארוך.
לשמור מרחק מ"העולם הישן"
הפוטנציאל של בדלנות לא מש משום מפלגה. מקורות הנטייה לאי-התערבות הם היסטוריים. את שורשיהם אפשר למצוא בימיה הראשונים של הרפובליקה. שמירת מרחק מסכסוכי "העולם הישן" הייתה אבן פינה של מדיניות החוץ האמריקאית עד סוף המאה ה-19.
היא חזרה והייתה לאבן פינה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. אז התחיל עידן של בדלנות, שעניינו היה השתמטות ממילוי תפקיד בשיטור העולם. היסטוריונים זקפו לחובת ההשתמטות ההיא, לפחות במידת מה, את עליית הפשיזם באירופה והמיליטריזם ביפן. זו הייתה טעות יקרה, ארה"ב הכירה בה, והסכמה רחבה התגבשה על הצורך שלא לחזור עליה.
אבל דונלד טראמפ הקדים להודיע מה הוא חושב על תפקידי ההנהגה והשיטור של קודמיו. הוא דיבר בזלזול על הציפייה שהוא יהיה "מנהיג העולם החופשי". כאשר הוציא את ארה"ב מהסכמי פריז על האקלים, בחודש השני של נשיאותו, הוא הכריז, "נבחרתי כדי לייצג את פיטסברג, לא את פריז". פיטסברג היא עיר התעשייה הכבדה במערב פנסילבניה, שהגלובליזציה עשתה בה שמות. הנוסח הזה, פיטסברג-לא-פריז, היה שאוב כולו מן האתוס של הבדלנות הרפובליקאית בין מלחמות העולם.
טראמפ גם אמר, עוד בזמן מערכת הבחירות שלו ב-2016, שנאט"ו, הברית הצבאית שהגנה על הדמוקרטיות המערביות מפני התפשטות סובייטית, היא "מיושנת". הוא קרא בזה תיגר על ההסכמה הרחבה, שהנחתה את מדיניות החוץ האמריקאית מאז 1949.
טראמפ הגביה את הרף
אין זאת אומרת שהימנעותו של טראמפ מלתקוף את איראן היא תוצאה ישירה של התכחשותו לאינטרנציונליזם של הדור הקודם. אפשר בהחלט לראות באצבע הרועדת על ההדק ביטוי פשוט של אחריות. גם אצבעו של הנשיא (הרפובליקאי) אייזנהאואר, גיבור מלחמת העולם השנייה, רעדה בשנות ה-50, למשל כאשר נמנע ממהלך צבאי לאחר פלישת ברית המועצות להונגריה. גם אצבעו של ברק אובמה רעדה, כאשר הניח, ב-2015, למשטר אסד לחצות את "הקו האדום" (שהוא עצמו שירטט) מבלי להיענש.
אבל טעות תהיה להתעלם מן הקונטקסט. הנשיא הזה אינו אינטלקטואל ואינו תלמיד חכם. הוא אינו מתעמק בכתבי ההיסטוריה, ואינו מקשה קושיות מופשטות ליועציו. הוא מונחה על ידי האינסטינקטים שלו. כשהוא מצדיק הימנעות מהתקפה ב"חוסר הפרופורציה" של הריגת 150 איראנים תמורת מל"ט אמריקאי לא מאויש אחד, הוא מגלה רגישות מפתיעה, לא-אופיינית ומעוררת כבוד לחיי אדם; אבל הוא גם מגלה אפס רגישות לשיקולים היסטוריים ואסטרטגיים.
גם אם נשכח שהמל"ט לא היה דאון-פלסטיק, אלא מפלצת טכנולוגית בגודל של בואינג 727, עם תו מחיר של 130 מיליון דולר, הפלתו הייתה אקט של תוקפנות ושל התרסה, איום על חופש הטיס והשיט, הפרה של החוק הבינלאומי. הענשת איראן על אקט של תוקפנות לא הייתה מעשה של עין-תחת-עין, אלא של עונש הולם בהתחשב בגודל העבירה.
הוויתור על העונש בהכרח מגביה את הרף. מה מכאן ואילך יצדיק עונש? רק מוות של אמריקאים? וכמה אמריקאים יצטרכו למות כדי להצדיק "150" איראנים?
נשיא של קפריזות, לא עקרונות
הנשיא שלף מנדנה חרב פיפיות. הוא איבד כושר הרתעה, והוא עלול להיקלע למצב שבו יצטרך לחזור ולזכות בו במחיר כבד בהרבה. גם האופן שבו הסביר את עצמו לעיתונות לא חיזק את האמון בכושר ההחלטה שלו. הוא תיאר תהליך קבלת החלטות שבו התקפה התבטלה באופן כמעט קפריזי, עשר דקות לפני שעמדה לצאת אל הפועל, מפני שהנשיא נזכר להציג שאלה ששכח להציג שעה אחת קודם.
בשביל ישראלים זה היה שיעור מועיל בטראמפיזם. הם רשאים להיות אסירי תודה לנשיא על השגרירות בירושלים ועל הריבונות בגולן, אבל עכשיו הם מבינים קצת יותר את מגבלות ההסתמכות על מנהיגותו. סוף השבוע שעבר גילה להם שזה נשיא של אינטואיציות, לא של עקרונות. אולי כך עדיף, לטובת שלום העולם - אבל זה מצריך מעקב יומיומי אחרי קפריזות של יחיד, וזה מסבך את החיים.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny