קמאלה האריס, ברני סנדרס וג’ו ביידן בעימות / צילום: רויטרס Mike Siger
אל עימות הטלוויזיה השני בין הטוענים הדמוקרטיים לנשיאות, בלילה שבין חמישי לשישי, היה צריך להגיע עם ספרי היסטוריה. רוב האמריקאים עדיין לא הגיעו אל פרקם, או כלל לא נולדו, או סתם לא שמו לב, כאשר התרחש המאורע, שאולי הפך את המרוץ לנשיאות על ראשו.
השנה הייתה 1970, וילדה שחורה בת שש חיכתה לאוטובוס הצהוב (זה צבעם של אוטובוסים, המסיעים ילדים לבתי הספר בכל רחבי אמריקה) בעיר אוקלנד, מן הצד השני של מפרץ סן פרנסיסקו, קליפורניה. האוטובוס הסיע אותה אל בית ספר בקצה השני של העיר, הרחק משכונת מגוריה. זה היה חלק ממאמץ למען תיכלול (אינטגרציה) של בתי הספר. בהיעדר תיכלול, ילדים לא-לבנים מרמות הכנסה נמוכות נידונו לפיגור אקדמי.
הילדה בת השש גדלה במערכת חינוך מתוכללת. היא לא ידעה שסנאטור דמוקרטי צעיר ושאפתן, אשר עתה זה הגיע לוושינגטון ממדינת דלאוור הקטנטנה, החליט להתנגד להסעת אוטובוסים כפויה. הוא אפילו תמך בתיקון לחוקה, שיאסור הסעה כזאת. הוא עשה יד אחת עם סנאטורים דרומיים קשישים בהרבה, תומכים רבי שנים של הפרדה גזעית.
היא והוא לא יכלו לדעת שהגורל עצמו יפגיש אותם יום אחד על במה היסטורית. שמה של הילדה הקטנה הוא קמאלה האריס, ושמו של הסנאטור הצעיר הוא ג'וזף ביידן. היא אינה קטנה עוד, הוא אינו צעיר עוד. היא בת 54. הוא בן 76. הם נאבקים, יחד עם 22 נוספים, על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. היא סנאטורית מקליפורניה, הוא סגן הנשיא לשעבר בממשל אובמה. היא הזכירה לו שהיא חבה את נוכחותה על הבמה לאוטובוס הצהוב ההוא. אף כי כל בר-בי-רב ידע שהתקפה על הרקורד רב-השנים של ביידן בוא תבוא, סגן הנשיא לשעבר נראה בלתי מוכן.
זקן, חיוור, עייף, אובד עצות
ימים אחדים לפני העימות, ביידן, המפורסם במעידות הלשון שלו, סיפר בנוסטלגיה על שיתוף-הפעולה שלו עם הסנאטורים הגזעניים. הוא עשה כן כדי להטעים את כישרונו המיוחד לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים. זה מתיישב לכאורה עם קריאתו להחזיר הסכמה פוליטית רחבה לוושינגטון ("דו מפלגתיות", בעגה האמריקאית). בלי דו-מפלגתיות קשה מאוד לזוז. כאשר בית הנבחרים נמצא בידי הדמוקרטים והסנאט נמצא בידי הרפובליקאים, רק הסכמה חוצת מפלגות יכולה להניב חקיקה. ביידן טוען שהוא יודע איך להשיב אותה על כנה, והא ראיה שהוא היה חלק ממנה כמעט לפני חצי מאה.
אנחנו יודעים עכשיו, שצוות יועציה של האריס הכין את העימות המטולווז עם ביידן חודשים מראש. אבל איש מהם לא ציפה למתנת הנוסטלגיה הגזענית שסגן הנשיא לשעבר הגיש ליריביו.
הילדה הקטנה נגד הפוליטיקאי השאפתן כבשה את הבמה, כבשה את העימות, כבשה את לבם של רבים שבקושי הכירו את שמה. 90 השניות של העימות המחישו את חולשות ביידן. הוא נראה כמעט מהוה, זקן, חיוור, עייף, אובד עצות.
"העבר-נא את השרביט!"
משתתף אחר בעימות, ציר קונגרס צעיר (38) ואלמוני למדי מקליפורניה, אריק סוואלוול (Swalwell), הקדים להקניט את ביידן עוד לפני העימות עם האריס. הוא הזכיר כיצד ביידן הגיע לקליפורניה לפני 32 שנה, במהלך ניסיונו הראשון להיבחר למועמד הדמוקרטים לנשיאות, והכריז כי "באה השעה להעביר את השרביט לדור הבא". סנאטור ביידן צדק לפני 32 שנה, והוא צודק היום, אמר סוואלוול. "העבר-נא השרביט!"
ספק אם סוואלוול קידם בזה את סיכוייו שלו, אבל הוא פגע באבן קלע אחת בשתי מטרות: בביידן ובסנאטור ברני סנדרס, המבוגר טיפה אפילו יותר מביידן (77). סנדרס לא אהב את ההערה, והתלונן שנודף ממנה מה שאמריקאים קוראים ageism, לשון age, זאת אומרת אפליה על רקע גיל. החוק האמריקאי אוסר אפליה כזאת, ואין בארה"ב גיל פרישה מחייב.
אבל קצת קשה להתעלם מגיל, בייחוד כשהוא נוגע לכהונה הביצועית המסובכת ביותר עלי אדמות, הדורשת מנושאיה כושר פיזי ונפשי מן המדרגה הראשונה.
שני מיליון דולר ב-24 שעות
העימות עם האריס והקנטת סוואלוול דחקו את ביידן אל הקיר. הם קילפו ממנו את ציפוי ה"בלתי-נמנעות". כל הסקרים עד ערב העימות העמידו אותו במקום הראשון, ללא מאמץ. הסקר היחיד שהתפרסם לאחר שני העימותים הדמוקרטיים (ערב אחר ערב, עשרה בכל ערב) מוסיף להעניק יתרון ברור לביידן, אבל הוא הפסיד בערך רבע מתמיכתו בסקר המסוים הזה (ירד מ-41.5% ל-31.5%). התמיכה בהאריס גדלה פי שניים ויותר (מ-7.9% ל-16.6%). היא נושפת בעורפו של סנדרס (שהתמיכה בו גדלה מ-14.4% ל-17.3%). הנתונים האלה רחוקים מאוד מלהיות חד-משמעיים, ומוטב לחכות לסדרה של סקרים נוספים בימים הבאים. אבל הם מבטאים מצב רוח.
מדד מצוין אחר של מצב הרוח הוא הזינוק בהיקף התרומות למסע הבחירות של האריס. ב-24 השעות הראשונות שלאחר הופעתה, כמעט 64,000 בני אדם תרמו שני מיליון דולר לקופתה, יותר מאשר בכל יום אחר. תרומות אינן רק עניין של כסף. הן מגלות דרגה של נכונות להתנדב, לגייס מצביעים, וכמובן להצביע.
האם האריס היא בכלל שחורה?
אבל לא טוב הדבר בשביל הדמוקרטים כמעט מכל בחינה שהיא, שפצעים ישנים של מאבקים גזעיים חוזרים ונפתחים. תקופת העימותים על הסעות אוטובוסים העמיקה את הפילוג ואת הקיטוב באמריקה בכלל ובמפלגה הדמוקרטית בפרט. המוני לבנים נטשו אותה, ערקו אל הרפובליקאים, ודחפו אותם ימינה.
ביטוי לסכנה הנובעת מן החיטוט בפצעים ניתנה אתמול, כאשר בנו הבכור של הנשיא, דונלד טראמפ ג'וניור, הפיץ ציוץ (של מישהו אחר) שחלק על זכותה של האריס להיחשב לאמריקאית שחורה, מפני שאביה אמנם היה שחור אבל בא מג'מייקה, ואמה הייתה בכלל הודית. הניסיון להעמיד בספק את זהותה הגזעית של האריס היה כה מכוער עד שג'וניור עצמו מיהר למחוק את ציוץ-הציוץ שלו, ולהבהיר שהוא בכלל לא התכוון. אבל נורתה כאן יריית ניסיון, ואם האריס תרחיק לכת, היריות הבאות יהיו מכוונות.
כללית, ההתמודדות הדמוקרטית היא עכשיו מעניינת יותר בשביל חובבי פוליטיקה כספורט תחרותי. אבל יש לה עכשיו פוטנציאל גדול יותר של התארכות. התארכות מפלגת את השורות, מסיחה את הדעת ומכלה משאבים הנחוצים נגד טראמפ בבחירות הכלליות. במובן הזה, טראמפ, לפחות לפי שעה, הוא הנשכר העיקרי.
אבל ההיסטוריה מראה, שלפעמים מועמדים יוצאים נשכרים מן ההזדמנות להתפלש בבוץ ולהילחם בחפירות הפוליטיות. ברק אובמה וביל קלינטון, וכמובן טראמפ עצמו, השתפרו במהלך מאבק ארוך בתוך מפלגותיהם.
בחירות מקדימות לא נועדו רק להכתיר מועמד, אלא גם לבנות את מועמדותו ולהציג אותו בפני הבוחרים. במובן הזה, האריס הפליאה עשות השבוע. העימות הראשון סיפק לה את מה שהפרשנים מכנים "רגע הפריצה". הרגע הזה, צריך לומר, הוא רגע של הזדמנות, לא של ניצחון. נראה מה היא תעשה בהזדמנות הזו.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny