דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א.
אני חושב על דובוני המים, אותם יצורים מיקרוסקופים חמודים להפליא וקשוחים להחריד שטסו בחללית "בראשית" וכמה אלפים מהם שרדו כנראה את ההתרסקות על הירח ונמצאים שם, מיובשים במצב של מעין שנת חורף עמוקה, עטופים בשכבות של ניקל ושרף אפוקסי ובתוך קפסולה. ההערכה שהם שרדו מבוססת, כידוע, על עמידותו שלא תיאמן של היצור הקטן, כמילימטר גודלו, שחי בקרקעית האוקיינוס כמו על פסגות ההרים, בחום השורף של הרי הגעש ובקור הצורב של הקטבים. הוא היצור הקשוח ביותר על הכדור הזה. ולא רק על הכדור הזה, אנחנו כבר יודעים שדובון המים הוא בעל החיים היחידי שיכול לשרוד בָּרִיק הגדול של החלל. איך אנחנו יודעים? כי ניסינו.
לא יודע למה, אבל למרות שידעתי את זה, הפעם נעצרתי בחריקה: מה ז’תומרת בדיוק ניסינו? בדקתי: בספטמבר 2007 נלקחו דובי מים מיובשים למסלול סביב כדור הארץ ובמשך עשרה ימים עשו עליהם ניסויים. עם קרינה קוסמית וחוסר גרביטציה לא הייתה להם שום בעיה. ואז נחשפו הדובונים לוואקום העמוק, לקרינת שמש חזקה (ולשילובים בין השניים). רובם המכריע שרדו את הוואקום ואפילו הצליחו להתרבות אחר כך. רק השמש הרגה אותם. "חיה שימושית למחקר חלל", סיכמו המדענים.
זה מאוד יפה, התפעלתי עם כל המדענים וכל החכמים, אבל ילד קטן יחיד ותם שבחיים שלי לא ראיתי עמד ושאל: למה. למה בעצם להוציא בעל חיים - מיקרוסקופי ככל שיהיה - לוואקום של החלל? הרי אנחנו יודעים מה יקרה לך אם תצא לשם: חנק שיוביל למוות בייסורים. אוויר בלחץ גבוה ייצא לך מהריאות תוך כדי שהוא מפוצץ אותן מבפנים. משהו כמו שתי דקות של עינויים. מה הטעם לעשות את זה לדובון המים?
ב.
החלל הוא רק עוד תחנה במסלול הייסורים הבלתי נתפס שדובוני המים נאלצים לעבור מאז נתגלו על ידי האדם לפני כ־250 שנה. יש להם מערכת עצבים ומוח עם כמה אונות, הם לא קשורים לאף זן אחר וקשה לתייג אותם באף מחלקה בעולם החי. הכי קרוב לחייזרים. דובון המים אמנם לא חי לנצח, אבל תנומות חורף של כמאה שנה די מקרבות אותו לשם. הם בכל מקום בכדור הארץ, והראייה המוקדמת לקיומם היא בת יותר מ־540 מיליון שנים. הם יישארו פה הרבה אחרינו ואחרי הג’וקים. מה הם עושים? לא יותר מדי. מה הם רוצים? עוד פחות. הם לא מועילים ולא מזיקים, הם רק נורא קטנים ונראים מאוד משונה, מין כרית חצי מנופחת עם שמונה רגליים שממוקמות לא הגיוני.
מה עשינו להם? מה לא: הקפאנו אותם עד למינוס 272 מעלות. שרדו. חיממנו אותם ל־151 מעלות. שרדו. הרעבנו אותם עשרות שנים. שרדו. חשפנו אותם לרמות קרינה חזקות פי אלף ממה שצריך כדי להרוג אדם. עמדו בזה. הפעלנו עליהם לחץ גדול פי 6,000 מהלחץ האטמוספרי (יותר מפי שישה מלחץ המים בקרקעית הנמוכה ביותר באוקיינוסים). החזיקו מעמד. ייבשנו אותם עד עמקי נשמתם. חיו. רק כשניסו לצפות בהם מתרבים בתנאי מעבדה, התביישו. לקח הרבה זמן למצוא כאלה שהסכימו. עשו להם כל מה שבני אדם יכולים לחשוב עליו, וזה בכלל לא מעט כמו שמלמדת אותנו ההיסטוריה, אבל הם שרדו.
ואת כל זה עשינו להם בלי שום סיבה משכנעת או תוצאה רצויה. מדי פעם אני נתקל בכל מיני מלמולים על כל מיני "דברים ברפואה" מכל מיני מדענים שמנסים לענות על השאלה הפשוטה. אני לא טהרן גמור בענייני ניסויים בבעלי חיים, יכולות להיות נסיבות מקלות, אבל עם דובוני המים נראה לי שהם עושים את זה סתם.
ואפילו עכשיו, כשלקחנו אותם וזרקנו אותם על הירח בתוך חללית שהתרסקה, כולם רק מתלוננים על זיהום הירח - כאילו שהירח לא הפך כבר מזמן לסוג של מזבלה. עד היום, לדעתי, אפשר למצוא שם את הקקי היבש של ניל ארמסטרונג. האדם הוא יצור מצחיק: בכל פעם שאנחנו טסים לחלל אנחנו לוקחים איתנו וגם משאירים מאחור מעין תצוגת תכלית של פסגת הישגי האדם; במוזיקה, בספרות, בטכנולוגיה ובמדע - ולצד זה, ערימת קקי. מעצבן אותי שאני צריך לאסוף אחרי הכלבה שלי אבל האסטרונאוטים האלה חושבים שהירח של אמא שלהם.
ג.
כשאנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים, נהפוך לרגע את נקודת המבט שלנו ונבין שדובוני המים על הירח זו לא תוצאה מצערת של תקלה ב"בראשית" שהובילה להתרסקות טרגית, אלא ניסיון בריחה נועז של דובוני המים שהצליחו - בכוח שאיפתם הנאצלת לחירות ועוצמה של זעם שחושל ב־250 שנות דיכוי - להיחלץ מהקפסולה, לעבור דרך שכבות של מתכת ושרף, להשתלט על מנועי הגשושית, לנטרל את השפעתו המאגית של ראש ממשלת ישראל שהיה בחדר הבקרה, וכנגד כל הסיכויים לסכן את הכול ולרסק את "בראשית" על אדמת כוכב לא מוכר ולהתחיל מחדש. הם חלוצים, זו המיתולוגיה שלהם והיא נשמעת לי די מוכרת.
נכון, חלוצים מיובשים וחסרי חיים על כוכב שאין בו את הדבר הכי חשוב שהם צריכים כדי לשרוד, כל כך חשוב שהם הכניסו אותו במילה השנייה של השם שלהם וככה אי אפשר לשכוח. לא רק חשוב - היחיד. אתה לא יכול לאיית דובוני מים בלי מים, כמו שאומרים. כל הסיכויים נגדם. מדענים מעריכים שהסיפור שלהם גמור. מצד שני, הדובונים יכולים לחכות מאה שנה והמדענים כבר יהיו עמוק בקבר. אני מאמין בדובוני המים.
ד.
תכלס, מלבד מים יש להם את כל מה שהם צריכים על הירח - מלבד שקיות קקי יש גם מוזיקה, ספרים, המילה "שלום" בכל השפות, כל כתבי הקודש, האנציקלופדיות והמילונים. אפילו חלקי חילוף של חלליות יש להם שם! כל מה שהם צריכים זה כמה טיפות. אולי הם בכלל הביאו איתם, הבריחו בקבוק מים לגשושית בין הקפלים שלהם ועבדו על כולנו. זה הרי לא כל כך קשה לעבוד על כולנו.
ואם דובוני המים הם באמת חייזרים, כמו שלא הצלחנו לשלול עד היום, אולי הם רק חוזרים הביתה אחרי שנתקעו פה כמה מאות מיליוני שנים, לא מן הנמנע שתוך כך וכך זמן, בעוד אנחנו פה על כדור הארץ מידרדרים במורד משבר האקלים ושקיעת התבונה, יצמחו הדובונים ויפרחו, כאינדיבידואלים, בעולמם החדש, נטול בני האדם וגחמותיו האלימות. הם יבנו אותו, אבן על אבן, ולעולם לא ישכחו מאיפה ברחו ומדוע.
וכן, עוד כמה זמן - נגיד מיליון שנה - הם יחזרו הנה, יצורים עתיקים, קשוחים ועילאיים עם שאלה אחת - חבר’ה, מה היה כל הקטע? למה עשיתם לנו את מה שעשיתם, ואל תגידו משהו ברפואה, רק אל תגידו רפואה! מה ברפואה, לעזאזל, מה ברפואה? לא ריפאנו סרטן, אפילו תמרוקים לא עשיתם מאיתנו, לא רפואת שיניים, לא רפואת עיניים ולא שום דבר אחר - כל מה שעשיתם זה לנסות לשבור אותנו במגוון דרכים משונות, למרות שהוואקום היה דווקא כיף אבל לא משנה עכשיו. אז תגידו, בחיאת, מה היה כל הקטע?
לא יהיה לנו כל כך מה לומר, אז הם יראו לנו. ישימו אותנו בצנצנות ויעשו ניסויים, יקפיאו, יחממו, ירעיבו, יצפו בנו מזדווגים ויקרינו עלינו. אבל זה בסדר, כי נשרוד ויום אחד - גם אם זה ייקח זמן - נברח בכוח השאיפה הנאצלת לחירות ועוצמת זעם הדיכוי ועוד נגיע נגיע נגיע לארץ חדשה והכול יתחיל מההתחלה. יש כאלה שאומרים שכל זה כבר קרה, אבל אי אפשר להיות בטוחים.