צילום: שאטרסטוק
את בוקר יום א פתחתי בהודעה בכיתות של ילדיי בבית ספר בלפור ולפיה משטרת ההגירה עצרה את מאורין ומיקה (קים) שסיימו את כיתות ד' ו- ו'. הפנייה נעשתה כדי שקהילת בית הספר תתגייס למענן, שלא יחושו שהן לבד. כמובן שהתקווה היא שהאהדה הציבורית תושיע אותם בשימוע, אולם ההסתברות לכך אינה גבוהה אם להסתמך על המקרים האחרונים.
צריך לומר בקול צלול - הגירוש הזה הוא מדיניות אנושית עלובה אבל גם אם נשים את הרגש בצד, את ערכי היהדות ואת ההיסטוריה שלנו, מדובר במהלך חסר הצדקה כלכלית וחברתית. במקום העובדות האלה הרי יבואו אחרות, וכרגיל היחידים שירוויחו הם המתווכים שבין העובדים לבין המשפחות המעסיקות; זאת הדלת המסתובבת.
התסכול קשה יותר כי ברור שהגירוש הנוכחי הוא תוצר של מדיניות הגירה שכשלה לאורך שנים. המשפחות הפיליפיניות הן קורבן קל של חוסר היכולת של הממשלות האחרונות, במיוחד אלה שדגל הימין-מלא מתנוסס עליהן, לטפל כראוי מצד אחד במסתננים ומצד שני במצב הלא פשוט בשכונות דרום תל-אביב. אין קורבן קל יותר מאימהות מפוחדות שויתרו על חיים שלמים מאחור כדי להתפרנס, ומושיעות משפחות ישראליות. את החלום לחיים סמי-נורמליים אי אפשר היה לקחת מהן וכך הן ילדו כאן ילדים, שהשתלבו במרקם החברתי, אבל בתורם הפכו ל"בלתי חוקיים". בשל היותם במערכת החינוך, קל הרבה יותר לאתר אותם, אותם ואת אימותיהם.
אין ולא צריך להיות ויכוח על כך שהן היו אמורות לצאת מישראל עם תום אשרת השהייה שלהן; כך פועלת מדיניות הגירה במרבית מדינות העולם ומי שנשאר ללא אשרת שהייה הוא מהגר בלתי חוקי. אפשר ונכון לשאול את עצמנו האם ישראל צריכה "להלבין" את כל מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מהתקופה שלפני הקמת הגדר עם מצרים, ולו בשל שוק העבודה שצמא לנכונות שלהם לעבוד במשרות ששום ישראלי אינו מוכן לעבוד בהן; לגיטימי לטעון שזה אינו שיקול מספק.
לעומת זאת חייב להיות דיון בשאלה מדוע ישראל החזקה אינה יכולה להכיל קבוצות מהגרים קטנות כמו זו של הפיליפיניות שילדו כאן - כשברור שמדובר במאות בלבד, של מי שמטפלים באנשים הכי חלשים בחברה שלנו, והופכים במסירותם, לחלק ממשפחות המטופלים.
האמת העצובה היא שקל להיטפל אליהן ולהציג אותן כחזות הבעיה, ולחלופין להוכיח באמצעות גירושן כאילו בעיית ההגירה הבלתי חוקית בישראל מטופלת.
עוול זה לא יתקן את חוסר היכולת לטפל בבעיה של מי שהסתננו לכאן באמת, גם אם היה זה מתוך מצוקה.
הממשלה צריכה לאשר את השארת המשפחות הפיליפיניות בישראל ולאפשר להן לעבוד במשרות הסיעוד - כאמור זאת הדלת המסתובבת, ובמקומן יגיעו אחרות ואחרים.
קשה לדבר על שכל ישר בהקשר של מדיניות ממשלתית בהגירה. ראינו שכל המאמצים לחוקק חוקים לא צלחו את סף בג"צ או לא הגיעו בכלל לכדי ישום בשל קשיים כאלה ואחרים.
מה שברור הוא, שלא יתכן שבמקום לבחון באופן יעיל את הבקשות של מי שטוענים לפליטות לפי אמנות שישראל חתומה עליהן, לצד טיפול בסוגיית המהגרים הבלתי חוקיים ומענה נאות למצב בדרום תל-אביב, יגרמו סבל מיותר לקבוצת מהגרים קטנה כל כך ודווקא זאת שהשתלבה באופן החיובי ביותר.
הכותבת היא תעשיינית; כיהנה בעבר כחברת כנסת במפלגת העבודה