אילהאן עומאר ורשידה טלייב / צילום: רויטרס
איזה כישלון של דמיון, של תפיסה, של הבנה היסטורית, של פסיכולוגיה, של שכל ישר. אני מנסה להבין את התנהגות ישראל בפרשת האיסור על צירות הקונגרס המוסלמיות, באמת מנסה להבין.
אם אנחנו מניחים, ומדוע זה לא נניח, שלממשלת ישראל יש עניין בעתיד יחסיה עם ארה"ב, מה יכול להניע אותה לסכן הישגים היסטוריים בני חצי מאה? הייתכן שהיא תרצה לשמוט את בסיס התמיכה האמריקאית בישראל?
עניין אחד הוא לעצבן את האליטות של השמאל המתכווץ בציון, אבל עניין אחר הוא להימאס על השמאל המתחזק והולך במפלגה הדמוקרטית של ארה"ב. עניין אחד הוא להיות אסירי תודה לדונלד טראמפ על השגרירות ועל הגולן, אבל עניין אחר הוא לקשור את ישראל בטבורה אל עתידו הפוליטי של נשיא, שהסקרים חוזים לו פה אחד תבוסה ניצחת בבחירות הבאות.
אני מעז לחשוב שאפילו צוותי התגובות של הימין עלי-רשת, אלה המפקפקים בפטריוטיות של יריביהם, לא היו רוצים לראות בהתמוטטות היחסים המיוחדים בין ישראל לאמריקה. גם אם הם אינם סובלים את השמאל האמריקאי, מפני שהוא מזכיר להם את שנואי נפשם מבית, הם מסוגלים להבין שההכרעות הפוליטיות בארה"ב אינן נמצאות בידיהם ואינן מושפעות מקריאות הביניים שלהם. יהיה הצורך לגדף כל שמאלני, או סמולני, גדול כאשר יהיה, הם יודעים מה מוגבלת היא האפקטיביות הטראנס-אטלנטית של קריאת הביניים.
"מר מיטראן הוא סוציאליסט"
אני נזכר משום מה בעצרת בחירות של מנחם בגין בלוד, תחילת יוני 1981, מערכת הבחירות האלימה והמקוטבת ביותר בתולדות ישראל, כאשר סניפים ויחידים של המערך (כך קראו לו אז) חזרו והותקפו, ואסיפות בחירות של שמעון פרס שובשו. בגין נאם, אם אינני טועה, יום או יומיים לאחר ניצחון פרנסואה מיטראן בבחירות לנשיאות צרפת.
זה היה ניצחון היסטורי, הראשון של מועמד סוציאליסטי מאז ומעולם. יחסי ישראל-צרפת היו עכורים. בעצם יחסי ישראל עם כל הארצות, חוץ מדרום אפריקה של האפרטהייד ומארגנטינה של הגנרלים, היו עכורים. הימים היו ימי משבר אפילו עם ארה"ב, ובגין נהג להאשים את שר ההגנה האמריקאי, היהודי המומר קספר וויינברגר, באנטישמיות. הוא האשים אותו גם באותה אסיפה בלוד.
ניצחון מיטראן היה קרן אור בעולם הצללים הקודר של בגין. מיטראן היה ידיד ותיק של ישראל. הקהל הריע אפוא לציון ניצחונו. להלן הוסיף בגין (אני מצטט מזיכרוני): "כמובן, מר מיטראן הוא סוציאליסט, ואנחנו מתנגדים לסוציאליזם". אנחת אכזבה נפלטה מחזם הקולקטיבי של אלפי הנוכחים. אבל בגין הוסיף איזה "אבל", והאכזבה חלפה לה.
ישראל, אבוי, אינה בוחרת ממשלות זרות ממש כפי שזרים אינם בוחרים את ממשלותיה. מחוץ למקרים קיצוניים אין לארצות ברירה אלא לנהל את יחסיהן עם הממשלות שארצות אחרות בוחרות, או, לרוע המזל, עם ממשלות שארצות אחרות לא-בוחרות.
"נשים בעלות צבע" ו"עליונות לבנה"
אף כי הפופולריות של דונלד טראמפ בישראל מרחפת סמוך לאולימפוס, בסביבות 70% על-פי מרכז המחקר פיו (Pew) בוושינגטון, הפופולריות שלו בארה"ב היא פחות מ-44% (על-פי הממוצע של RealClearPolitics). הסקר האחרון בזמן כתיבת הרשימה הזו הראה כי התמיכה האלקטורלית בו ירדה אל מתחת ל-40%. צריך להטעים שהבחירות יהיו רק בעוד 14 חודשים ויותר, והרבה יוכל להשתנות. אבל לנוכח גירעון-פופולריות כזה, האנטנות צריכות להזדקף. כל ממשלה זרה, בייחוד כזאת התלויה לאספקת החמצן שלה בארה"ב, חייבת במשנה זהירות.
הזיהוי הקרוב של ישראל עם טראמפ הוא בעייתי כשלעצמו. הבעתי כאן את דעתי לפני חודש ויותר, שהתקפתו של הנשיא על ארבע צירות קונגרס דמוקרטיות רדיקליות (כולן, בעגה האמריקאית, "נשים בעלות צבע", זאת אומרת לא-לבנות) מסבכת את ישראל במשוואה גזענית מסוכנת. הנשיא הסמיך את "חוסר נאמנותן" לאמריקה ל"שנאתן לישראל וליהודים". (אני אגב אינני מתווכח כאן עם עצם האפיונים. אין לי כל אהדה לפוליטיקה של פלוגת-הארבע) הוא עשה כן כדי להגביר קיטוב, מפני שקיטוב סלל את דרכו אל הנשיאות פעם אחת, ואולי יסלול אותה פעם נוספת.
אבל ישראל מוכרחה להשתחרר מן הזיהוי עם פוליטיקת הקיטוב, שכולה פנימית, והיא צבועה בצבעים המאיימים של מה שחלק ניכר מן האמריקאים קוראים "עליונות לבנה" (white supremacy).
כתבתי: "יש צורך דחוף להזכיר לאמריקאים, כי הכרת הטובה הישראלית לטראמפ אינה ביטוי של העדפה אידיאולוגית. זה צריך להיעשות בזהירות ורק במשתמע, למשל באמצעות מאמץ מוגבר להידבר עם דמוקרטים, בייחוד מבני הדור הצעיר, בייחוד עם מה שאמריקאים קוראים 'בעלי צבע'...
"אם עדיין לא התמנה צוות דיסקרטי בהחלט להכין את העידן שלאחר טראמפ, מוטב שימונה. זה הזמן לסיעור מוחות, מפני שמה שהיה לא יהיה".
זו לא הייתה תובנה נדירה של בעל הטור הזה. שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, שליחו הפוליטי של נתניהו ובעל ברית גלוי של הימין האמריקאי, יעץ לירושלים להניח לשתי צירות הקונגרס המוסלמיות להיכנס, לפחות מתוך דרך ארץ כלפי הקונגרס של ארה"ב, שישראל סמוכה אל שולחנו זה 50 שנה ויותר. הוא זה המאשר מענקים עתירי-מיליארדים לאוצר הישראלי.
נסוגים אל הלאגר
מה שקרה להלן הוא זה המביא אותי להשתוממות אותנטית, לא רטורית. בשעה שהתקשורת האמריקאית הסבירה בוקר וערב את שיטותיו של הנשיא ואת מטרותיו; בשעה שהמפלגה הדמוקרטית כולה ראתה את עצמה נאלצת להיחלץ להגנתן של צירות הקונגרס המותקפות; בשעה שהתנהגותו של הנשיא הצטיירה כ"גזענית", או לפחות כאופורטוניסטית; ישראל נקלעה אל מלכודת, שהייתה בחלקה הגדול מעשה ידיה.
ציוצי הנשיא, שהמריצו את ישראל למנוע את ביקור אילהאן עומאר ורשידה טלייב, לא היו לחץ פוליטי, ובוודאי לא היה כרוך בהם איום. הם היו לכל היותר הקנטה מן הז'אנר שעליו טראמפ אמון. הוא מקניט ידידים ואויבים בוקר וערב. הרטוריקה שלו שזורה בהקנטות. לא כל הקנטה היא הכרזת מלחמה. אין צורך להניח שרצונו הטוב של הנשיא מחייב את המעוניינים בעמידת דום מתוחה קבועה. היה אפשר להסביר לו, ממש כפי שהשגריר דרמר הסביר לפני האיסור, שאישור כניסתן של הצירות הוא עניין פשוט של דרך ארץ.
ממשלת ישראל החליטה להתעלם מכל סימני האזהרה הפוליטיים, ולעשות משהו שממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה הייתה אמונה עליו: איסור כניסה ו'נידוי' (ממש נידוי, שמתוקפו אזרחים דרום אפריקאים היו הופכים ללא-אנשים, והייתה נשללת מהם היכולת לעמוד בקשר עם העולם החיצון או אפילו עם סביבתם המיידית).
זו התנהגות כמעט פרימיטיבית של 'לאגר': החלוצים הלבנים הנועזים של ערבות דרום אפריקה, או של המערב הפרוע האמריקאי, המקיפים את עצמם בקרונות שוורים כדי להדוף התקפה. אי אפשר שאומה מודרנית, הזקוקה לאהדה, תיסוג אל הלאגר כל אימת שמישהו פוגע בכבודה.
"ארץ של מיעוטים"
ארה"ב משתנה. זה שינוי המעוגן בדמוגרפיה: צירוף התכווצותו הדרגתית של הרוב הלבן (ארה"ב עומדת להפוך ל"ארץ של מיעוטים" סביב אמצע המאה, אולי עוד קודם) ושל כניסת דור צעיר בעל השקפות עולם רדיקליות. די להתבונן במדגמים, המראים התפלגות של תמיכה פוליטית על-פי פלחי אוכלוסייה. רק פלח אחד מתייצב חד-משמעית לימין הנשיא ומפלגתו: גברים לבנים בני 55 ומעלה, בייחוד בני 65 ומעלה. רוב גדול של נשים ושל צעירים, ורוב עצום של לא-לבנים מתנגדים, לנשיא.
זו מראה הפוכה, הלוא כן, של הדמוגרפיה הישראלית. בישראל, המאגר הדמוגרפי של פוליטיקה ליברלית הוא המתכווץ והולך. שאלה רצינית, הצריכה להטריד אנשים מימין, אולי עוד יותר מאשר אנשים משמאל, היא אם בימין הישראלי המתרחב ומעמיק יש די אנשים המסוגלים להתאים את עצמם למציאות במקום לנסות להתאים את המציאות לעצמם.
המציאות החדשה, לא באמריקה בלבד אלא ברוב חלקי המערב, כרוכה בביקורת עצמית ובהתכחשות היסטורית ותרבותית. אני אומר את זה בצער. אין לי כל אהדה למהלך הקיצוני הזה. אני מקווה שהוא ייבלם. אבל נשיאות טראמפ היא המאיצה אותו.
המלחמה על הגדרת ההיסטוריה
ה'ניו יורק טיימס' הוא עכשיו יעד לחיצי ביקורת של הימין בעקבות דליפה של שיחה שניהל עורכו האקזקוטיבי (לא בדיוק עורך ראשי) עם מערכת החדשות שלו. הוא הודיע לכתביו, שהעיתון משנה כיוון. לאחר שעסק במשך שנתיים בפרשת ההתערבות הרוסית בתהליך הפוליטי בארה"ב, העיתון ידגיש מעכשיו גזענות.
זה כשלעצמו לא נורא, חוץ מזה ש"גזענות" בעיני המוציאים-ומביאים ב'ניו יורק טיימס' אינה רק אפיון של התנהגות; היא אפיון של היסטוריה. העיתון הודיע על פרויקט חדש, הנקרא בפשטות "1619", על שם "השנה שבה נוסדה אמריקה". העיתון אינו מתחכם. הוא מודיע על כוונתו להוכיח כי אמריקה נולדה בחטא, בסימן גזענות, דיכוי וניצול. "הברוטליות של הקפיטליזם האמריקאי" הגיעה אל ביטויה המובהק ביותר בשדות הכותנה שבהם נוצלו עד מוות המוני עבדים שחורים.
העבדות היא עובדה טראגית. כיוצא בזה, עובדה היא שהרבה מעושרה של אמריקה נצבר על כתפיהם של עבדים שחורים, לפחות עד פרוס המהפכה התעשייתית. אבל הפרויקט של ה'טיימס' ונאום עורכו אינם עוסקים במניין חטאי העבר; הם חוזרים ומגדירים את העבר על יסוד החטאים האלה. ה'טיימס' מודיע לקוראיו, שמטרתו היא להעניק מסגרת חדשה (re-framing) להיסטוריה האמריקאית.
ההכרזה הזו מחייבת אותנו אולי להעניק מסגרת חדשה ל'ניו יורק טיימס'. אם מטרתו היא ליצור הבנה חדשה של ההיסטוריה האמריקאית הוא הופך בזה למשתתף פעיל, או למנהיג, במלחמה רב-יבשתית נגד תודעת המערב ונגד תחושות הייעוד שלו.
המלחמה על הגדרת ההיסטוריה כרוכה בהתנערות כמעט מכל מה שהמערב חשב למכובד ולמעורר גאווה. במרכזה עומדת התכחשות למורשת. ישראל היא חלק מן המורשת הזו. אם הבריטים מתביישים בעברם האימפריאלי, הם בהכרח מתביישים במה שהעבר הזה הניב. ישראל היא אחת מתנובותיו. אם אמריקאים מתביישים בחלקם של אבות-אבותיהם בדיכוי ילידי צפון אמריקה ('אינדיאנים'), ממילא הם מתביישים בתמיכתם בארצות אחרות שדיכאו את ילידיהן. אויבי ישראל באמריקה להוטים לכלול את ישראל בקטגוריה הזו. היא מדברת אל לבם של רבים, שאין להם מושג או עניין בעצם הסכסוך הישראלי-ערבי.
ישראל הייתה צריכה להישמר מכל משמר מפני היכללות בנרטיב הרדיקלי, המתאר את המערב כאויבם של "האנשים בעלי הצבע" (people of color). איסור כניסתן של עומאר ושל טלייב מכניס את ישראל אל הנרטיב - ומעניק מתנה נדירה לאויביה.
המטרה: לאזן את מרכיבי המשוואה
היחסים הלבביים בין ארה"ב לישראל התחילו להתפתח רק בשנות ה-60 של המאה ה-20, תחת נשיאים דמוקרטיים. הם עמדו בשורה של מבחנים, מפני שהם היו מיוסדים על תמיכה רחבה, אשר חרגה משיקולים של תועלת אלקטורלית. הרוב הגדול של יהודי אמריקה מצביעים באופן עקבי לטובת מועמדי המפלגה הדמוקרטית, הן לנשיאות והן לקונגרס. אף על פי כן, נשיאים רפובליקאים התייצבו בדרך כלל לצד ישראל. רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן היו הידידים הנאמנים ביותר שלה בבית הלבן.
אילהאן עומאר הסבירה זה לא כבר ברוב חן, שפוליטיקאים תומכים בישראל בגלל ה-Benjmains, רמז לדיוקנו של בנ'גמין פרנקלין על שטרי מאה דולר. אבל זו תוצאה של בורותה ושל הבוז שהיא רוחשת לתרבות הפוליטית האמריקאית, למורשתה ולערכיה; תוצאה של דעותיה הקדומות על היהודים.
התמיכה בישראל אומנם נהנתה מעוצמתם של תורמים יהודיים, אבל חרגה מעבר לתמיכה הזו. ברבע המאה הראשונה של חייה, ישראל קצרה את פרי הרומנטיזציה של קיומה בייחוד בין סוציאל-דמוקרטים מערביים. אל זה הצטרפו רגשי אשמה כלליים, בייחוד כאשר התחילה להתפשט תודעת השואה, ממשפט אייכמן עבור דרך סדרת הטלוויזיה האמריקאית Holocaust. האהדה הבסיסית התארכה מעבר לתוחלת חייה של הרומנטיזציה. גם הימין, שהיה אדיש לישראל, או רחש לה איבה, הצטרף אל ההסכמה הפרו-ישראלית מסוף שנות ה-70 ואילך.
איזונם של מרכיבי ההסכמה היה תמיד אתגר לא פשוט. עד עליית הליכוד לשלטון, ישראל הסתמכה על בריתה עם ליברלים, סוציאל-דמוקרטים ואיגודים מקצועיים. עליית הליכוד היטתה את ישראל ימינה, גם בזירה האמריקאית. הפלירט הפומבי של מנחם בגין עם הימין הנוצרי עורר אי-נוחות ניכרת בין היהודים, הרואים את עצמם קורבנות פוטנציאליים של איום נוצרי פונדמנטליסטי על ההפרדה בין דת למדינה.
בנימין נתניהו מצא את רוב ידידיו באמריקה בין 'השמרנים החדשים' (ניאו-קונז), שרובם באו מן הטרקלינים הספרותיים של יהודי ניו יורק. הם היו בדרך כלל יוצאי המפלגה הדמוקרטית. חלקם השתייכו לשמאל הרדיקלי לפני שחזרו בתשובה. הם העניקו תנופה ציבורית ואינטלקטואלית לרפובליקאים של רונלד רייגן, אבל בניגוד לתקוותיהם ולציפיותיהם לא הצליחו לשכנע יהודים להעביר את קולותיהם לימין.
סימני הקרע בין אוהדי ישראל למיעוט השחור בארה"ב התחילו להינתן עוד בסוף שנות ה-60, גם בגלל ההקצנה של הפוליטיקה השחורה באמריקה וגם בגלל התפיסה הגוברת של ישראל כמדינה המדכאת "אנשים בעלי צבע". השותפות הצבאית ההדוקה של ישראל עם דרום אפריקה בימי האפרטהייד העמיקה את הקרע עם הרדיקלים, והעובדה שישראל שיקרה בגלוי לידידיה לא הועילה לשמה הטוב. אבל הממסד הפוליטי השחור, בעיקר זה המיוצג בקונגרס, הוסיף לתמוך בישראל, אם גם בלב ולב.
הליכה על בהונות, בעיטה בצלעות
שכל ישר, זהירות טבעית וקריאה רצינית של המפה חייבו את ישראל להתהלך על בהונותיה. לא זו בלבד שהיא לא התהלכה עליהן, אלא שהתקפתה על נשים שחורות, יהיו דעותיהן נפסדות כאשר יהיו, הייתה שקולה כנגד בעיטה בצלעות.
אני חושב שלישראלים, תהיה השקפתם הפוליטית אשר תהיה, יש סיבה לחרדה. היא אינה נוגעת להעדפות רעיוניות או לקווי פעולה מדיניים. היא נוגעת לשיקול דעת, להבנת מצב, ליכולת לסכל משבר בטרם פורענות. התנהלות ישראל בפרשה הזו מעוררת שאלות הכרחיות על רצינותם של מנהליה.
ראש הממשלה אינו זקוק לשיעורים בפוליטיקה אמריקאית. הוא היה עד ראייה ושמיעה לפוליטיקה הזו במשך שנים. הוא גדל והתחנך באמריקה. בה הוא הגיע אל פרקו הפוליטי. הוא היה דיפלומט ישראלי בכיר בוושינגטון של רונלד רייגן. הוא הוסיף להתרפק על אמריקה בימי שגרירותו באו"ם (שתי השליחויות היו בין 1981 ל-1988). כראש ממשלה הוא נשא ונתן עם שלושה נשיאים אמריקאים, אם כי שניים מהם לא כל כך סבלו אותו. הוא לא חדל להיפגש עם פוליטיקאים אמריקאים מכל הדרגים ומכל הזרמים.
וזה מה שיוצא מחצי מאה של חינוך אמריקאי? זה עניין שאין הדעת תופסת. למען האמת, הדעת כמעט אומרת נואש. האיש המורח את טראמפ על הקירות, מעשה "ליגה אחרת", מעמיד בספק את כשירותו לשחק באיזושהי ליגה. האיש החוזר ומתפאר ביכולתו להתמודד עם משברים בינלאומיים, ולהתהלך בין הטיפות של רוסיה ואמריקה, צועד בלי מטרייה ובלי מעיל גשם אל תוך סופת הוריקן חזויה לחלוטין.
אין מנוס מלחשוב להיסטורית את הסכנה הנשקפת עכשיו לעתיד יחסי ישראל עם אמריקה. כפי שכתב השבוע ה'וושינגטון פוסט', ישראל הפכה בן-לילה לעוד נושא אחד השנוי במחלוקת מרה, לצד הפלות מלאכותיות, בעלות על כלי נשק פרטיים והגירה. אלה עניינים שעליהם אמריקה נקרעת לגזרים. ישראל לא הייתה צריכה להיות שם.
איפה הייתה עורמת הדיפלומטיה
במשך שנים, האהדה לישראל באמריקה הייתה תוצאת התעניינותו של מיעוט אקטיבי, ששלומה של ישראל היה כאש בעצמותיו. הרוב הגדול של האמריקאים אינם מתעניינים בעולם החיצון, אפילו לא בישראל. איום תמיד נבע מן האפשרות שמשהו לא-טוב יוציא את ההמונים מאדישותם, כמו למשל הצורך לשגר צבא אמריקאי להציל את ישראל (לא קרה, תודה לאל), או הרושם שטרור נגד אמריקה הוא תוצאה של תמיכתה בישראל (יכול היה לקרות).
אויבי ישראל באמריקה מרטו את שערם במשך שנים. הם לא הצליחו לשכנע מספר מספיק של אמריקאים, שישראל מזיקה לבריאותם הפוליטית. אנחנו יודעים שזה משתנה והולך בשנים האחרונות. סקרים מראים זה זמן מה שישראל מאבדת את תמיכתם של פעילים דמוקרטיים. אבל פעילים הם רק פעילים.
חוכמת המדינאות, או עורמת הדיפלומטיה, היו צריכות להדריך את התנהלות ישראל. היה עליה לצאת מגדרה שלא להעניק יתרונות אמוציונליים לאויביה באמריקה. היא נכשלה במשימה הזו. אמוציות מפרנסות עכשיו את הנרטיב האנטי-ישראלי במידה חסרת תקדים.
בזמן כתיבת הרשימה הזו (יום ב' בלילה) אני צופה במסיבת העיתונאים של עומאר וטלייב, שבמהלכה פרצה טלייב בבכי כאשר סיפרה על תלאותיה של אמה, אזרחית אמריקאית, במחסומי צה"ל בגדה המערבית. זו קטסטרופה של יחסי ציבור שאין לה שיעור, אפילו מבחינת הימין הישראלי. מה אני אומר, בעיקר מבחינת הימין הישראלי.
משונה בעיניי שהאופוזיציה בישראל אינה עושה ניסיון רציני להעמיד את עתיד יחסי ישראל-ארה"ב על מדוכת הבחירות. היא יכולה לטעון, על יסוד הימים האחרונים, כי נתניהו נכשל במבחן הנהיגה החוזר שלו, ואין ברירה אלא לשלול את רישיונו, לטובת נצח ישראל.