דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א.
שנה טובה מכל הלב לקוראיי ובני ביתם וגם לכל השאר; שתישוב הרוח בגבכם ותאיר השמש על פניכם בבריאות ובשמחה מ-עכ-שיו!
פתחתי בברכות, אבל האמת היא שהשנה המתחילה לה - ה'תש"ף - ממש לא באה לי טוב בעין עם הפא הסופית הזאת שלה. לא אתנצח עם המומחים מהאקדמיה ללשון עברית שטעמיהם הטובים עמם, אבל מבחינתי, מדובר במפגע של ממש. אני אוהב אותיות סופיות כמו כל אחד, שיהיה ברור, כן? האותיות הסופיות הן חלק בלתי נפרד מהשפה ומהעולם - לא פחות מאותיות אהו"י - אבל לא במניין הזמנים. עד כאן. אני לא מאמין באמונות תפלות, אבל אות סופית בסוף שנה זה כמו חתול שחור שעובר מתחת לסולם שמול מראה הפוכה ביום שישי ה-13. הרי לזמן אין סוף והשנים תמשכנה לנקוף בכיף, מי אתם שתעזו לחסום זמן בדישו?
קראתי שהאותיות הסופיות הן בעצם האותיות המקוריות. הפא, הכף, הצדי, המם והנון "נולדו" כולן עם זנב, אבל זה נשר באמצעי המילים במהלך הכתיבה היומיומית, המהירה, השוטפת - וזה יפה כי כשחושבים על זה, גם אנחנו נולדנו עם זנב שנשר מאיתנו במהלך הזמן. כולנו אותיות ומהן השנים אם לא יומיום מהיר ושוטף?
תש"ף לא באה טוב בעין; זה כמו שיש לך משקוף נמוך, בלטה רופפת ועמוד מול הבית, ובכל יציאה מחדש אתה נוגח את הראש במשקוף, דופק את האצבע בבלטה ומחכך את הכתף בעמוד - ככה בדיוק אני מרגיש עם התש"ף הזאתי ואני כבר יודע שהעין שלי תיתקל, תיגח, תידפק ותתחכך בזנב הפא הסופית עד א' בתשרי תשפ"א ועכשיו אני בקונפליקט בין הרצון שלי שהזמן יאיץ ובין החלום שלי שהזמן יאט. נראה שזו הולכת להיות שנה מאוד מבלבלת ודווקא בגלל זה חשוב כפליים שהיא תהיה טובה.
ב.
אבל הסיבה האמיתית שבגללה ראוי שהשנה תהיה טובה היא שאנחנו מתחילים אותה ברגל שמאל. במלחמה הנצחית בין האור ובין החושך ספגנו, בני האור, כמה מהלומות רציניות השבוע. חוקרים ב-MIT הצליחו ליצור את החומר הכי כהה אי פעם - ננו-צינוריות פחמן שגדלו על יריעת אלומיניום. כמה כהה: כהה פי עשרה מהחומר הכי כהה שיש כיום, כהה כזה שיכול לבלוע 99.995 אחוזים מהאור סביבו. שחור משחור. אל מול אלוף האפלה הציבו החוקרים בזירה את נציג האור: החומר הכי מבריק בכדור הארץ; יהלום צהוב נהדר בשווי של 2 מיליון דולר ובמשקל של 16.78 קראט. עוד לא נשמע הגונג, והחומר השחור בלע את אור היהלום כמו כלום והעלים אותו לגמרי. נוק אאוט. תסתכלו בלינק, זה יפה. https://www.the-redemption-of-vanity.com
אבל לא הספיק לה, לאפלה. נראה כאילו החושך הקטן שנוצר בטעות על כדור הארץ קרא לחברים שלו, החושכים הגדולים באמת שנמצאים בחלל; במרכז הגלקסיה שלנו התעורר פתאום החור השחור הסופר מסיבי ששוכן שם - Sagittarius A - והחל לזלול חומר בקצב שלא נראה עד עכשיו. כוכבים שלמים נעלמים. "עוד לא ראינו דבר כזה", מסרו החוקרים. לא צריכים להיבהל - החור השחור מצוי כ-25,640 שנות אור מכאן, מרחק שבקושי אפשר לתפוס כמה הוא בלתי נתפס - אבל אין לנו אלא להודות שגם במרכז הגלקסיה שלנו החושך נותן לאור בראש.
כך גם בקצוות המרוחקים יותר של היקום; אני מקבל עדכונים שוטפים על גלקסיות שלמות שנבלעות על אורן בחורים שחורים סופר ענקיים. זה קורה, או בעצם קרה, מיליארדי שנות אור מפה ומה שאנחנו רואים עכשיו - התפרצויות אנרגיה מרהיבות - זה אור שמזמן-מזמן כבר נבלע על-ידי האפלה הגדולה והמסתורית שמי יודע מה מעבר לה. בסוף כל מה שיש זו הפוגה קצרצרה של אור בין חושך לחושך.
ג.
נדמה שאנחנו יודעים יותר על החור השחור שנמצא עשרות אלפי שנות אור מאיתנו ועל אירועים שאירעו לפני מיליארדי שנים בחלל, ממה שאנחנו יודעים על האדם הדניסובי שחי הרבה יותר קרוב אלינו, גם במקום וגם בזמן. הדניסובי חי בסיביר ומזרח אסיה ונעלם לפני כ-50 אלף שנים - שזה ממש כאן ועכשיו.
מבחינה אבולוציונית, האדם הדניסובי הוא בן דוד שלנו, אבל אנחנו לא יודעים עליו כלום כמעט. איך נראה, מנין בא ולאן הלך, ומה הייתה התרבות שלו. להבדיל מהאדם הניאנדרתלי, שהשאיר לנו שלל ממצאים - כל מה שהותיר לנו האדם הדניסובי זה קצה של זרת, שלוש שיניים ולסת תחתונה שהתגלתה במאי. בעזרת דנ"א מקצה הזרת הצליחו חוקרים מהאוניברסיטה העברית לאתר 56 תכונות אנטומיות נבדלות ולשחזר אנטומית את האדם הדניסובי. אנחנו יודעים שהוא הזדווג עם הניאנדרתלי, שהוא היה גבוה יותר והחיים בהרים הקרים גרמו לו לנצל טוב יותר את החמצן הדליל. שרידי דנ"א דניסובי מסתובבים על כדור הארץ עד היום, בעיקר באוסטרליה ובאיי האוקיינוס השקט - ועדיין אנחנו לא יודעים עליהם כלום.
אני מסתכל על הבן דוד האבולוציוני שלי, או יותר נכון בת הדודה שלי, והכול דומה, רק קצת יותר רחב: הפנים, המצח המשוך לאחור, הלסת הארוכה והאגן - חתיכת אגן היה לדניסובי. מבאס בשביל הדניסובי שהסתובב בעולם משהו כמו 150 אלף שנה ולא השאיר אחריו שום דבר שיאפשר לי להכיר אותו טוב יותר מזרת, שן ולסת. אני יודע שהיה לו אגן רחב, אבל אני לא יודע על מה הוא חשב. אני יודע שהוא היה גבוה, אבל אני לא יודע אם הוא חלם, ועל מה. אני יודע שהיו לו הרבה שיניים אבל אני לא יודע אם היו לו חברים. הביטו בקצה הזרת שלכם - היא לא יכולה לומר עליכם שום דבר אמיתי מלבד אם היא מתרוממת מעדנות כשאתם שותים אספרסו.
גם השנה לא נדע יותר מאשר נדע. בסוף כל מה שיש זו הפוגה קצרצרה של זיכרון בין שכחה לשכחה.
ד.
התובנה לשנה החדשה ממש כותבת את עצמה, לא? כל מה שאני צריך זה להניע את האצבעות על המקלדת: בסוף אולי יש רק חושך ושכחה, אבל ביניהם יש בכל זאת לא מעט אור וזיכרון. למעשה, הם כל מה שיש. השאר הם אין. וכך, הראשון נע מיליארדי שנים בחלל עד אלינו וגם את השני אנחנו מצליחים איכשהו לסחוט מקצוות של זרתות ושיניים של אלה שהיו. כך היה עד עכשיו וכך יהיה הלאה: גם השנה נצטרך להמשיך ולהפיץ אור וזיכרון, קדימה ואחורה ולצדדים. זה מה שאנחנו עושים. זה מה שזה אומר להיות בנאדם בעולם.
ולגבי האדם הדניסובי: אנחנו אולי לא יודעים עליו שום דבר, אבל בדבר אחד אני יכול להיות בטוח - עם כאלה שיניים וכזאת לסת, אין ספק שלבן הדוד שלנו היה אחלה חיוך שבעולם. אז חייכו גם אתם, מה יכול להיות, ולכולנו תהיה שנה טובה מאוד.