מליאת הכנסת /צילום :יוסי זמיר
יום הכיפורים מזמן לנו את הדיון הפנימי והאישי ממי עלינו לבקש סליחה. אבל לנבחרי ציבור יש עוד ממד של חשבון נפש אל מול הציבור שבחר בהם. כחברת-כנסת לשעבר אני יכולה לומר לכם בכנות, שלא כל דבר שמקווים להשיג, אכן אפשר. אבל בהיבטים הכלכליים-חברתיים, בעיקר בנושאי מדיניות, לממשלה יש סיבות טובות לבקש סליחה מאזרחי ישראל:
1. סליחה מהקשישים ומניצולי השואה על כך שלא הצלחנו להבטיח לכם זיקנה מכובדת. אסור היה להגיע לכך שתצטרכו לבחור בין פרוסה לתרופה, ולהסתמך על עמותות שעושות כמיטב יכולתן כדי להצילכם. והדרת פני זקן, בפני שיבה תקום, ערכי יסוד של החברה הישראלית, נשחקו ונעלמו. לא הבטחנו את ביטחונכם הכלכלי ולא את ביטחונכם האישי, ואנחנו רק דור שלישי-תחילת רביעי מאז קמה ישראל.
2. סליחה מהילדים בגילאי לידה עד גיל 3, שעד היום לא נמצאו פתרונות משמעותיים להבטחת ביטחונכם ועתידכם. כל הארץ נזעקת באירועים קיצוניים כמו זה של מטפלות מחרידות, אולם מחובתנו לפתור את הבעיה באופן מערכתי וארוך טווח.
3. סליחה שלאורך שנים קופת הביטוח הלאומי, הייתה הקופה הקטנה של הממשלה. זה היה מעוגן בהסכם, אבל הממשלה מתחמקת זה שנים ממצבה האקטוארי הקשה של חברת הביטוח הלאומית, לא עושה דבר כדי לחזק את מצבה הפיננסי, ולוודא שב-2038 עדיין תהיה אפשרות לשלם קצבאות. הגירעון בביטוח לאומי שם, מחכה לנס או למישהו שיחשוש מספיק ולא יניח ש"יהיה בסדר", גם אם זה כבר לא יהיה במשמרת שלו. לקטסטרופה כזאת, כולם יהיו אחראים.
4. סליחה שהשלינו אתכם שאפשר יהיה לתחזק את מערכת הבריאות, בלי להעלות את מס הבריאות. מיום שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי שהציל רבים שלא היה להם כיסוי, הוכפלה כמעט האוכלוסייה בישראל והתארכה תוחלת החיים. בכל פעם שאתם מגיעים למיון ולעיתים גם לקופות החולים, כשאתם מנסים להגיע לרופא מומחה או לבדיקת הדמיה, אתם מרגישים את השמיכה הקצרה. מזלנו הגדול, בינתיים, הם רופאים, אחיות וכוח עזר מדהימים, שנושאים על גבם את השלכות השחיקה הקשה הזאת.
5. סליחה על כך שביקשנו מכם לראות מחלפים כשאתם עומדים בפקקים. אנחנו יודעים שמצב הפקקים בישראל הוא מהגרועים בעולם - 2800 רכבים לק״מ לעומת 800 במדינות ה-OECD. למרות זאת אנחנו מתעקשים להעמיס מכוניות על הכבישים וצפויים לבטל בינואר הקרוב את המס הירוק, שנועד להיטיב עם מי שירכוש רכב היברידי. תקציב המדינה "מכור" כבר למסים מרכבים ומדלקים, ואיננו יכולים להבטיח לכם שהמצב ישתפר, גם עם הנת"צים, הקארפול ושיפור הדרגתי בתחבורה הציבורית.
6. סליחה מבעלי העסקים הקטנים והבינוניים בישראל, הן על הביורוקרטיה החונקת והן על כך שאנחנו נותנים לכם את התחושה שלא מאמינים לכם ברשויות הממשלה. אתם לא כלכלה ישנה, אתם מנוע צמיחה, ומחובתנו לחפש איך לדחוף ולסייע, ולא "לחפש" אתכם.
7. סליחה מתושבי עוטף עזה על כך שאתם חשים שקופים, ושילדיכם גדלים בפחד מצמית. סליחה נוספת מגיעה לכם על כך שלא מופנים אליכם מספיק משאבים להקל את המערכה המתמשכת - לא לטובת בעלי העסקים, החקלאים, התיירנים, ובעיקר לחיזוק החוסן.
8. סליחה מתושבי הפריפריה, שהמושג הזה עדיין קיים בכלל במדינה שבה המרחק מקצה לקצה הוא כ-500 ק״מ. סליחה שעדיין צריך לבדוק מדוע רמת השירותים אצלכם נמוכה יותר ומדוע תוחלת החיים קצרה יותר, במקום להפוך זאת להיסטוריה לא רלוונטית.
9. סליחה שאנחנו לא מסוגלים לתכנן לטווח ארוך ורוצים בעיקר גזירת סרטים. אנחנו יודעים שהאחריות שלנו מחייבת אותנו להשקעה רבה יותר בתשתיות החברתיות והפיזיות. אבל כשמגיע הרגע לחתוך, כולם מסתכלים על יומן השנה הפוליטי.
10. סליחה שאנחנו לא שומרים על המוח הישראלי. ראשי האוניברסיטאות חוזרים ומזהירים מהפערים ההולכים וגדלים בין ישראל לשכנותיה. לא מדובר רק במדעים מדויקים אלא גם בהיעלמות המדאיגה של מדעי הרוח - אלה התשתיות להצלחתה של ישראל עד היום, והישגינו הנוכחיים נשענים על השקעות גדולות בעבר.
את הסליחה מהקיצוץ העתידי בתשתיות החברתיות בשל הגירעון, אשמור לשנה הבאה. עד אז יהיו סיבות חדשות לכפרות.
הכותבת היא תעשיינית שכיהנה כחברת כנסת במפלגת העבודה