דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. לכבוד הגיליון הירוק שלנו אשלב בטור שלי טיפים בני-קיימא לדברים שאפשר לעשות עם העיתון שאתם מחזיקים ביד אחרי שסיימתם לקרוא - שלא תגידו שלא יוצא לכם ממני משהו. ראשית, שווה לשמור ערימה באוטו. אם יום אחד תתחפרו חלילה בחול או בבוץ, הדבר הכי טוב - אחרי חבר עם גרר - זה לגשת אל ערימת העיתונים ששמרתם ולהניח אותם מתחת לגלגלים התקועים. נייר העיתון, כנראה בגלל כל הידע, הכישרון, המאמץ וההתלהבות שמושקעים בכל עמוד ועמוד, מייצר חיכוך מיוחד שיחלץ את האוטו שלכם בקלי קלות, אם כי לא באותה מידה של קלות כמו חבר עם גרר.
ב. החיבור בין חג סוכות לטבע, הידוע בכינויו הנוכחי "משבר האקלים", מובן ומתבקש. כל בוגר גן יכול לדקלם לכם אותו מהסוף להתחלה: אסיף, ארבעת המינים, סתיו, סכך, התמקדות בארעי על חשבון הקבוע - ומה יותר ארעי ממצב העולם היום, לא ככה? נדמה שמה שלא נשרף נָמֵס, מה שלא נָמֵס מתייבש ומה שלא מתייבש - מוצף. השינוי הוא הקבוע ומה שיהיה לא דומה למה שהיה. סוכות, בשבתו כחג טבעי עם אלמנטים ירוקים מובהקים - אפילו בני ישראל הלכו ברגל ממצרים, לא השתמשו בכלים חד-פעמיים ולא טסו, חה-חה-חה סבא אתה גדול - הוא עוד הזדמנות טובה לדון במצב החרבנה (מבחינה אקלימית בלבד כי השאר גן עדן) של העולם היום.
אבל אפשר להסתכל על הקשר בין סוכות ומשבר האקלים גם אחרת. מקורותיו של משבר האקלים בהכרה שאנחנו כל-כך חזקים ומשפיעים עם הארובות והאגזוזים והתעשייה והמטוסים שלנו, עד שהצלחנו לשגע את העולם ולנצח את האקלים בעצמו. מה זה לנצח, להביס, למחוץ, על הברכיים הורדנו אותו - והבעיה שנראה לנו שהגזמנו. העניין הוא שכמעט ואין ספק שהאדם הוא יצור בעל עוצמה חזקה יותר מהעולם שאותו הוא מיישב.
כנ"ל סוכות. מה שבמבט ראשון נראה כחג שמציין את הקשר בין האדם וסביבתו, ואת מחזור החיים והזמנים וכדומה, הוא למעשה ההפך הגמור - מבחינתי, כל הסוכות הזה בא לציין את חוסר הקשר בין האדם לטבע ולחגוג את העובדה שהצלחנו להתנתק ממנו עד כמה שניתן ובמידה רבה להכניע אותו לצרכינו. אנחנו יושבים בסוכה לא כדי להיזכר כמה כיף היה להיות במדבר, אלא כמה גרוע זה היה. לא כדי להעלות על נס את הארעי והטבעי, אלא לחגוג את הבטון והמזגן. בדיוק בגלל זה מצווים אנו לשמוח בסוכות. מספיק להסתכל על דרישת המינימום ההלכתיות לסוכה - מקום למבוגר אחד מתכופף, בקושי - כדי להבין מה בדיוק חוגגים: את המרחק מהטבע. את הניצחון - אותו ניצחון שהופך מריר ככל שמשבר האקלים משתבר לו.
להתרחק מהטבע, כתבתי לא פעם, היא משימתו הראשונה והאחרונה, המיידית והנצחית של המין האנושי, כי הטבע תמיד היה רע לאנשים; יוכיחו היתוש והאריה, הסערה והבצורת, וכמובן - כל המחלות כולן. השאיפה המשותפת לרוב המוחלט של בני האדם ברוב המוחלט של ההיסטוריה הייתה לברוח מהטבע, רק אחר כך לנצח אותו; יוכיחו המערה והמלבוש, החקלאות והמנוע, וכמובן - כל התרופות כולן. הטבע הפך למשאת נפש רק אחרי שהכנענו אותו.
ג. כולם יודעים שאם לנקות חלונות - רק עם נייר עיתון: הוא לא משאיר אחריו סימנים. אפשר למצוא בכך משל עגום למצב, אבל זו עוד אחת מתכונותיו המופלאות של נייר העיתון. הוא לא מייצר רק חיכוך שיכול להזיז ממקומן מכוניות תקועות, הוא נייר שסופג כמעט הכול. כשאומרים ש"הנייר אינו סובל", לא מתכוונים לנייר שלנו - הוא קשוח, סובל הכול: הוא יספוג את הג’יפה שבתחתית הפח, הוא יאסוף אל קרבו את הרטיבות מהנעליים. ולא רק נוזלים יספוג העיתון, גם את הריחות שלהם יבלע אל קרבו. עיטפו בו פירות לא בשלים, והוא כבר יידע מה לעשות - בזכות נוסחה ייחודית שעלינו עליה כאן ב"גלובס", המוסף הזה יידע איך לתת לפרי לנשום בעודו כולא את האתילן, ההורמון שמאפשר לפרי להבשיל.
במהלך כל הפעולות הפשוטות האלה מתרחש תהליך עדין, שקוף כמעט לחלוטין, של דיפוזיה, שבו מילות העיתון נמהלות בנוף שאנחנו רואים דרך החלון כמו בטעם הפרי שאנו נוגסים בו, בכל צעד שאנחנו הולכים בנעליים היבשות, ואנחנו ממשיכים ללמוד, להתעמק ולהתבדר. איזה מוצר רב-שימושי!
ד. כל הדיבורים המופשטים שנכתבו לעיל בסעיף ב’ מגשימים את עצמם בעולם בצורה מושלמת עם הפטנט הישראלי המופלא, הנשגב, החד-פעמי - "מרפסת סוכה". ההמצאה שמגלמת יותר מכול את השאיפה אל הקבוע ואת הפחד מהארעי, מהשינוי העמוק, מהמדבר, מהבחוץ, מחוסר הנוחות, מהטבע הנוכחי - גם אם הוא בסך הכול חצר של בניין, ורק לשבוע. אבל מה שיכול במבט שטחי להיראות כחטא לעצם החג, או לכל הפחות - וסביר יותר להניח - תחמון הנובע מעצלנות, הוא בעצם הבנה עמוקה במיוחד של רוח החג: הניצחון על הנדודים. לא פלא שמרפסת סוכה - ודוק, לא סתם מרפסת חסרת תואר שאפשר, אם רוצים, לשים בה סוכה - הפכה למאסט בבניית שכונות לדתיים המהדרין בנס ובמצווה, אף על פי שמדובר רק בשבוע אחד בשנה. כאילו לומר: דווקא אז, דווקא עכשיו! למרות שלמדתי גם שאפשר לסחור בזכויות מרפסת הסוכה בין הדירות, לסחור בהן כמו בפליטות פחמן.
הדברים לא נאמרים כדי לסנוט בדתיים (אולי רק טיפה). הם לפחות עושים את עצמם עושים עניין מלצאת למרפסת, ויש משהו יפה בדרישה לקבל קו ישר לשמיים. אם כבר, החילונים בישראל פשעו הרבה יותר כלפי המרפסת: סגרו אותה בתריסולים כעורים, הפכו אותה למחסנים, לחדרים, ובהרבה יותר מדי מקרים ביטלו את המרפסת לגמרי. המרפסת הייתה הקורבן המשמעותי הראשון של מצוקת הדיור. במותה נלקחו השמיים מדורות שלמים של ישראלים. היא עיצבה אותנו. חדר הילדות שלי היה במרפסת סגורה שכזאת. אף פעם לא הייתי באמת בפנים, אף פעם לא הייתי באמת בחוץ.
בשנים האחרונות מתחילים להשיב לה את כבודה, אבל המרפסת העברית, ואני לא מגזים, היא אחד הכישלונות המהדהדים של הציונות. בערים שלמות בישראל אתה יכול להסתובב שעות בלי לראות אנשים סתם יושבים להם במרפסת. חיים מאחורי תריסים, מנותקים מהרחוב ומהאקלים. לא יודע איך אפשר, באמת, אני בלי המרפסת שלי הייתי כבר משתגע על בטוח.
אאחל לכם שבסוכות תהפוך גם המרפסת שלכם למרפסת סוכה והייתם אך שמח.
ה. נייר עיתון גם יודע לבודד. קחו עמוד או שניים, הרטיבו אותם מעדנות, סחטו, עטפו את הכוס או הבקבוק שאתם מחזיקים ביד ותראו בעצמכם: המשקה יישאר קר יותר בקיץ, וחם יותר בחורף. יש עוד אינסוף דברים שאפשר לעשות עם עיתון, דברים ושימושים שיוכיחו חד-משמעית - למי שעוד היה ספק - את חשיבותה של עיתונות חזקה ועצמאית בישראל. וזו רק ההתחלה, יש עוד הרבה לאן ללכת עם נייר העיתון: רק תחשבו שאם היה אפשר לאכול נייר עיתון, כל בעיות הרעב בעולם היו נפתרות.