דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א.
📺 זו המילה שאני הכי שונא בעברית למרות שהיא בכלל לא מילה והיא בכלל לא בעברית. האימוג'י של הפרצוף הצוחק בדמעות הוא אחד הדברים המתועבים ביותר בעולם בעיניי. תראו אותו, פשוט תסתכלו על הדבר הזה. נכון שבמילון האימוג'י הוא נועד להחליף את ה-LOL הישן והטוב (ראשי תיבות של "צוחק בקול"), לשמש כריכוך להערה סרקסטית או סתם לסמן שאתה מתלוצץ. הכוונה הייתה טובה, אבל התוצאה? תראו אותו, פשוט תסתכלו על הדבר הזה: איזו תערובת דוחה ובוטה של בוז וביטול מרושע. זה לא צחוק טוב לב, זה צחוק על מישהו, גיחוך יהיר ומזלזל, פרצוף שכולו אכזריות ושמחה לאיד - כנראה המכוערת מכל התכונות האנושיות. אפילו העיניים שלו עצומות, הוא לא מסתכל על כלום. הוא בטח לא מקשיב לשום דבר כי אין לו אוזניים. אני פשוט שונא את 📺.
לא הייתי מטריד אתכם בשנאתי, עמוקה ככל שתהיה, לסימן גרפי סתמי - אם לא הייתה לו חשיבות או סמליות כלשהי בעולמנו. אבל זה בדיוק העניין, שיש לו. זו אולי לא מילה, והיא אולי לא בעברית, אבל הפרצוף הצוחק בדמעות הוא האימוג'י הפופולרי ביותר מכל 3,000 האימוג'ים האחרים הקיימים בעולמנו המקוון. לא הלב האדום, לא האגודל המורם, לא הצמדת כפות הידיים, לא נשיקה - כל אלה אפילו לא מתקרבים אליו בפופולריות. הפרצוף הצוחק בדמעות הוא הסימן הכי נשלח בעולם. מכל הסימנים - בזה בחרו ובוחרים אחי בני האדם משהו כמו 6 מיליארד פעמים ביום. וזה די מדכא אותי לחשוב על כל הבוז הזה, נע בעולם כמו סופת אבק.
ב.
צריך להבין: אימוג'ית זו השפה המדוברת ביותר בעולם; יותר מ-4 מיליארד בני אדם, למעלה ממחציתנו, דוברים אימוג'ית שוטפת ואין לך מקום על הכוכב היפה שלנו שלא תוכל להסתדר בו בעזרת כמה פרצופונים ורִגשונים.
השפה האימוג'ית עדיין מתהווה בתהליך מרתק. היא מכילה למעלה משלושת אלפים מילים/סמלים שרק הולכים ומתרבים כל הזמן; בקרוב יתווספו אימוג'ים של טנדר, אדם בכיסא גלגלים, כפכפי אצבע, אקורדיון ועוד. אימוג'י זו מילה לכל דבר ועניין, שיכולה להיחשב להטרדה מינית ולהבדיל כהתחייבות חוזית. לשפה האימוג'ית יש אפילו אקדמיה משלה, "קונסורציום יוניקוד" שאחראית לא רק לקבלה והטמעה של אימוג'ים חדשים אלא גם לתקשורת שתהיה מובנת בין מכשירים, פלטפורמות ומערכות הפעלה שונות. זה בדיוק כמו שנכתב בסיפור מגדל בבל שייקרא בקרוב בבתי הכנסת: "כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" - הסיפור שהיה אחד הנבטים הראשונים בכפירה שלי; כילד לא הצלחתי לקבל מה כואב לאלוהים שכולנו מבינים אחד את השני. מאז זרמו הרבה מים בסמבטיון, וכמו בספרו המופתי של ניל גיימן, "אלים אמריקאים", ניגפו האלים הישנים בפני האלים החדשים - אלי האוטוסטרדות והאינטרנט, האשראי והטלוויזיה שולטים היום בכיפת העולם, ולהם דווקא מאוד נוח שיש מגדלי בבל בכל מקום, ושכולנו מדברים באותה שפה, אימוג'ית. ככה יותר קל להלעיט אותנו בשיט שהם מוכרים. ועכשיו אין לי ברירה אלא לכפור גם באלים האלה. פעם כופר תמיד כופר.
ג.
השבוע פרסם קונסורציום יוניקוד את רשימת האימוג'ים הפופולריים, אבל הפרצוף הצוחק עם הדמעות הוא האימוג'י המוביל בעולם כבר שנים; הוא הנפוץ ביותר במרבית הפלטפורמות, פייסבוק, מסנג'ר, ווטסאפ - אחד מכל חמישה אימוג'ים שנשלחים. מגזין "טיים" אף כינה אותו "האימוג'י העליון" - הו, האימה! ב-2015 נבחר למילת השנה של מילון אוקספורד. "חשנו שהסימן מצליח ללכוד את תחושת המשחקיות והאינטימיות וכך מגלם את תרבות האימוג'י כולה", כתבו אז. אגב, המילה שלא נבחרה באותה שנה למילת השנה הייתה "פליט", ללמדכם עד כמה העולם יכול להיות מחורבן. מיליוני אנשים מאבדים את ביתם, את חייהם ואת כבודם ומה תגובת המערב? 📺. את האימוג'י הזה מקבלים היום הכורדים.
האימוג'י, אם להמשיך ולצטט את מילון אוקספורד: "מתעלה מעל גבולות השפה והלשון אל עבר שפה אוניברסלית". אז מה אני אומר: שאם הסימן הכי פופולרי, בשפה הכי פופולרית בעולם כולו, לא מבטא דבר מלבד בוז, יהירות, ביטול ושמחה זחוחה ואכזרית לאיד, אין ברירה לבנאדם ולאנושות כולה אלא לשאול את עצמו כמה שאלות לא נעימות.
למה אני שונא את האימוג'י הזה כל-כך? אני חושב שזו ההגזמה וההפרזה שבו. למה זה מפריע לי בעצם? הרי ברור שאנשים לא באמת בוכים מצחוק מכל פוסט באינטרנט או שורה בצ'אט, כמו שהלב שלהם לא נשבר והעיניים שלהם לא מאירות בלבבות אדומים. ההפרזה נחוצה; הרוב המוחלט של התקשורת האנושית הוא לא מילולי, יש שפת גוף, טונים, הבעות פנים, מחוות וכיו"ב - כל הדברים האלה נעלמים בתקשורת שאינה חזותית. אימוג'ים נועדו לעשות פיין-טיונינג למשפט הכתוב. אלא שהכוונון העדין הפך להיות פטיש חמישה קילו שבמהלומה אחת טוחן לאבק את הניואנס, העידון, הרמז הדק. בסוף נשארה רק ההפרזה המוגזמת, או ההגזמה המופרזת. כאדם שרק מנסה לנסח משפטים בצורה סבירה, אני מרגיש שהפטיש הזה הוא אויב אישי ושהפרצוף הצוחק בדמעות הוא עלבון שתוכנן במיוחד בשבילי.
ד.
אבל לא הכול אישי וזה לא רק אני. "השפעת הטכנולוגיה", כתב החבר מרשל מקלוהן, "לא מתרחשת רק ברמת הדעות והמושגים. היא משנה את יחסי החושים והתבניות התפיסתיות בהתמדה, ובלי להיתקל בהתנגדות". רוצה לומר, הכול דו סטרי - אנחנו עיצבנו את האימוג'ים ועכשיו האימוג'ים מעצבים אותנו (אם לסחוב עוד פרפרזה ממקלוהן). ויתרנו על דקויות? אז זהו, חברים, אין יותר דקויות. אפשר למתוח קו די ישיר ודי עבה בין מה שמכונה "תרבות האימוג'ים" לתרבות הפוליטית כולה, לא רק בישראל.
פעם, לא כל-כך פעם, בכל טור פרשנות פוליטי היית יכול למצוא את המשל על משה סנה ז"ל שכתב לעצמו "טיעון חלש - להרים את הקול". היום מספיק לשים אימוג'י של קקי מחייך בין שני פרצופים צוחקים בדמעות - והטיעון מושלם. כל-כך קל ופשוט: אני לא שומע אותך ואני לא רואה אותך, בטח שלא מקשיב לך או מתבונן בך, אני פשוט עוצם עיניים וצוחק צחוק גדול ומלא בוז. וככה בדיוק אנחנו הולכים לבחירות, לבחירות הקודמות כמו לבחירות הבאות והקרובות, וגם לאלה שאחריהן; עם כל הבוז והביטול והיוהרה וחוסר ההקשבה והדמעה המזויפת. עם הצחוק הגדול, המוגזם, הלא אמיתי. ואין דבר עצוב יותר מאדם שמזייף חיוך ריק.
בכל פעם שאני משתמש במילה פעם יש לי להבהיר: איני טוען, חלילה, שפעם היה יותר טוב. עכשיו הכי טוב, וזה מדעי: השבוע קראתי ב"נייצ'ר" על צוות חוקרים שניתח 8 מיליון ספרים ו-65 מיליון מאמרים בעיתונים שנכתבו ופורסמו בארה"ב, בריטניה, צרפת ואיטליה בין 1820 ל-2009. החוקרים הקצו ציוני "אושר" לעשרות אלפי מילים ואז חישבו את היחס בין השפה החיובית והשלילית, והגיעו למסקנה שאנשים היום שמחים יותר מאי-פעם. אלא מה, הסקר הזה נגמר ב-2009, משהו כמו שנה לפני שתרבות האימוג'ים חדרה לחיינו והשתלטה עליהם. ה-📺 הוצג לעולם רק ב-2010 והשפעתו עוד לא נבדקה.
יום אחד, אני בטוח, עוד תיבדק, תיחקר ותוכח השפעתו המזיקה וההרסנית של ה-📺 השנוא.