התנחלות אורנית / צילום: תמר מצפי
שני חוקים משמעותיים שהתקבלו בכנסת ה-20 שינו את חייהם של מיליוני ישראלים. העלאת שכר המינימום שיזם חבר הכנסת לשעבר, דב חנין, והעלאת קצבאות הנכים ל-3,700 שקל, שיזם חבר הכנסת אילן גילאון.
שני החוקים הללו לא היו יוזמתם של הממשלה, אלא הישג ענק של ח"כים נמרצים ואידאולוגיים משורות האופוזיציה.
כשבימין הקיצוני של איילת שקד ובצלאל סמוטריץ’ מדברים בשנים האחרונות נגד "חקיקה", בטענה שהיא מהווה פגיעה בחירות - הם מדברים בדיוק נגד חוקים כאלה. שכר הוגן, מבינתם, הוא לא "חופש", וזכותם של אנשים עם מוגבלות לנוע במרחב, לממן לעצמם תרופות וטיפולים, ולפתח עצמאות עד כמה שזו ניתנת - איננה חירות. כך גם חוק חינוך חינם שלא היה ניתן לדמיין את ישראל בלעדיו, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ומה לא.
אם לרגע מישהו היה עלול לטעות ולחשוב שב"ימין החדש" אימצו אידאולוגיה כלכלית ליברטנית, עליו רק להציץ בחוקים שסמוטריץ' ושקד כן אוהבים. משום מה, כשמדובר בחקיקה שמיטיבה עם הלובי המתנחלי, לא כל שכן בהעברת תקציבים למפעל ההתנחלויות שממומן כולו מכספי המסים של אזרחי ישראל (ולא היה יכול להתקיים יומיים בלעדיהם מאחר ומעולם לא התפתחה בו כלכלה בת-קיימא), או-אז, הימין החדש יוצא בקריאות נרגשות למען חקיקה, או לטובת פיצויים של עשרות מיליוני שקלים לעברייני בנייה שבנו מאחזים לא חוקיים.
מדובר לרוב במטרות שכלל לא מייצגות את עמדתם של רוב אזרחי ישראל - שתומכים בפתרון של שתי מדינות ובוויתור על חלק מהשטחים שבהם מושקעים היום תקציבי העתק הללו. העברת אותם כספים להתנחלויות ומאחזים מבודדים, אשר מחייבת גם בהקצאת כוחות של צה"ל לאבטחתם - וכל זה בניגוד לעמדתו של רוב הציבור ולעמדת מערכת הביטחון - זו ההגדרה של אנשי הימין ל"חירות".
חירות של מי? החירות של קומץ פוליטיקאים קיצוניים בעמדת מיעוט שאיננה מייצגת את רוב העם, לעשות בקופה הציבורית ולמעשה במדינה שלמה, בביטחונה ובכלכלה שלה - כרצונם.
בשנים האחרונות חשפתי בוועדת הכספים מנגנון מושחת של העברות תקציבים, אשר הפך את קופת המדינה לקופה הסודית של הפוליטיקאים מימין, ושל הלובי המתנחלי במיוחד.
בזמן שתקציבי הפריפריה, הרווחה והבריאות סובלים מחוסרים אדירים, אנשי "הבית היהודי" היו עסוקים בלהמשיך ולסחוט אותם כדי להעבירם למקורבים. וכך, "החטיבה להתיישבות" שהייתה אמונה על בניית תשתיות בפריפריה ואף קיבלה לידיה את תקציבי הפיצויים לעוטף עזה בעקבות "צוק איתן", הפכה בפועל להיות מקור שוטף לתקציבים להתנחלויות, וכפי שפורסם בדוח מבקר המדינה ב-2017 ובדוח מכון "מולד" ב-2014, מעל 70% מהתקציב שקיבלה בזמנו עבר להתנחלויות, ועשרות מיליוני שקלים הועברו בנוסף לשורה של עמותות תורניות שפועלות במרכזי ערים חילוניות בשטיפת מוח דתית בבתי הספר.
שקד ובנט הקימו בזמנו את "המנהלת לזהות יהודית" ודאגו להעביר גם אליה תקציבי עתק שזרמו בחלקם לעמותות של מקורבים. לצידם, משרד החקלאות שעליו חלש השר אורי אריאל, חיפש כל טריק אפשרי כדי להעביר תקציבים שהיו אמורים להגיע לידי החקלאות הישראלית שנמצאת בקריסה - לידי מקורבים ועסקנים מהימין.
כך, למשל, במקום לתמוך בהתיישבות הארצישראלית, המשרד בחר לתקצב מחקרים מדעיים בנושא "חקלאות על פי התורה", ואף חזר בו ברגע האחרון מתקצוב עמותה של מקורב תחת תקנה שהומצאה, לכאורה, במיוחד בשבילו תחת הכותרת "חקלאות יהודית". תחקיר שפורסם בערוץ 2 אצל חיים ריבלין הראה שאותו השר דאג גם להעביר דירות ממאגר הדיור הציבורי המצטמצם, למוסדות דת וישיבות של מקורבים למפלגתו. בקיצור - תחי החירות ממש.
ומדוע לעצור בכסף? במאי 2018 העבירו בבית היהודי-הימין החדש את הצעת חוק יסודות המשפט - שמבקשת לציין את המשפט העברי כמקור פרשני לגיטימי; אנשי הליכוד והבית היהודי ניסו להעביר ביחד באותה השנה את "חוק איסור פורנוגרפיה", שלו היה עובר - היה מוסיף צנזורה על האינטרנט (לא רק לתכנים פורנוגרפיים אמיתיים - אלא גם ליצירות אמנות שכוללות עירום, למשל, או כל דבר אחר שאנשי הימין היו מגדירים ככזה) ואף עלול להוביל למעקב ופגיעה בפרטיות של משתמשים.
ומה חושבים בימין על חירות ממש - על הזכות שלנו לשוויון, החופש לאהוב ולהינשא למי שאנחנו רוצים, לחופש תנועה ולביטחון אישי? את זה כולנו יודעים. בימין של סמוטריץ' ושקד המכנים את עצמם "ליברלים", ולא רק בהנהגה החרדית כפי שמקובל לחשוב - מתנגדים באופן שיטתי לנישואים אזרחיים, לנישואים גאים, לתחבורה ציבורית בשבת (אפילו במתכונת מקומית), ולאחרונה אף שמענו משר החינוך, רפי פרץ, שהוא דוגל בטיפולי המרה. אותו שר גם הביע תמיכה באפרטהייד יהודי ביהודה ושומרון - ההפך הגמור מרעיון החירות, אם בכלל אפשר היה לשים את שני אלה באותו המשפט.
לאור הדוגמאות הללו - שהן רק קמצוץ קטן - אפשר לראות שכשבימין מדברים נגד "חקיקה", הם למעשה מדברים רק נגד חקיקה שמגדילה את החירות, את השוויון ואת ההזדמנויות לישראלים באשר הם. חקיקה שמגבילה את הישראלים ובעיקר מגבילה את מי שלא דוגלים באידאולוגיה של הימין - את זו הם דווקא אוהבים שם.
על דבר אחד אין ויכוח: כמות הצעות החוק הפרטיות בישראל היא עצומה, וביניהן הצעות חוק פופוליסטיות רבות. אך אין זו רק הכנסת, אלא בעיקר הממשלה. כשהממשלה נשלטת על ידי אינטרסים פוליטיים צרים ולא למען הציבור הישראלי כולו - היא מקדישה מאמצים רבים להחלשה שיטתית של נציגי הציבור - של הכנסת.
כשהיא שוללת את סמכויותיה של הכנסת לפקח על עבודת הממשלה, לחוקק למען הציבור כולו ולהביע את עמדותיו - היא בעצמה מייצרת פופוליזם חקיקתי. תפקידה של הכנסת הוא לייצג את כלל הציבור - ולדאוג גם לאוכלוסיות שלא מיוצגות על ידי השלטון, ובפרט לאוכלוסיות מוחלשות. כאשר הממשלה פוגעת ביכולות החקיקה והפיקוח של הכנסת - היא פוגעת ישירות בציבור, וכך אנחנו מגלים איך כספיו של הציבור וזכויותיו נאכלות ומנוצלות על ידי היושבים בכיסאות השלטון.
חוק איננו פוגע בחירות משום שהוא "חוק". ישנם חוקים שמגדילים את החירות וישנם חוקים שפוגעים בה. אך ועדת השרים לחקיקה, שמחליטה בפועל על גורלו של כל חוק ופועלת בחוסר שקיפות משווע, לא עוסקת כלל באיכות החוקים ובצורך בהם - אלא רק בשאלה אחת: האם החוק טוב פוליטית לימין.
מי שמאמינים בחופש - מאמינים בחופש של כולם, ולא רק שלהם עצמם. לנציגי הלובי המתנחלי כמו בנט ושקד אין דבר וחצי דבר עם עקרונות יסוד חשובים כמו חירות וזכויות פרט. מה כן יש להם? אג׳נדה משיחית שמקדמת רק אוכלוסייה מצומצמת מאוד. גישה המבקשת לצמצם עד אפס את הצעות החוק הפרטיות מבקשת למעשה להשתיק את קולם של מי שאינם נמנים עם הרוב ולשלול את זכויותיהם באין מפריע. כל זאת, במסווה שקרי של מילים יפות כמו "חופש", "חירות", שכל מה שהן מבטאות תחת שקד ובנט זה את חירותו של השולט לרמוס את החלש. כאשר הם מדברים על חופש - הם בעיקר דורשים חופש לעצמם מלשרת את כלל הציבור הישראלי, ומעדיפים להמשיך לנצל אותו לצורכיהם האישיים.
הכותבת היא יושבת-ראש משותפת במפלגת המחנה הדמוקרטי