טקס השבעת חברי הכנסת ה־22 / צילום: רפי קוץ
במהלך ימי המנדט הראשונים של בני גנץ, הציע השר אריה דרעי לקיים בחירות ישירות בלבד בין הבנימינים - בנימין נתניהו ובני גנץ. הרעיון נפל על אוזניים קשובות ואתמול אמר השר בנט כי בכוונתו לקדם מהלך כזה כשפנינו לבחירות השלישיות. גם אם האינטרס האישי של חברי הכנסת ברור, קרי לא ללכת למערכת בחירות פרלמנטרית יקרה שתוצאותיה אינן ידועות, היוזמה עצמה מחייבת דיון.
הכאוס הפוליטי שבו אנחנו מצויים, גורם לכולנו לנהות אחר פתרון אשר ייצב אותה וימנע את המשכו.
אלא שראוי לה, לשינוי שיטת הממשל, שתובא לשולחן לא רק בשל המצוקה הנוכחית, אלא בגלל שישראל מתאימה לשיטה דו מפלגתית ולא למערכת שבה יש כוח חסר פרופורציה, שאנחנו עדים לו במרבית הכנסות האחרונות, של סיעות קטנות.
שינוי שיטת הממשל הקודמת לבחירה ישירה, נחשבת ארוע טראומטי יחסית ואם תרצו, השבר הראשון ביציבות הפוליטית בישראל. העובדה שכאקט של פשרה, הוחלט על בחירה ישירה לראשות הממשלה ובפתק נוסף הצבעה למפלגה, גרמו לשחיקה אדירה למפלגות הגדולות ולסחר מכר גובר והולך מצד המפלגות הקטנות. כבר באותה עת היה ברור שלא די בכך שראש הממשלה יבחר באופן ישיר, אולם לא הייתה היתכנות פוליטית לשינויים נוספים, בעצם עקב תוצאות שינוי השיטה עצמה.
בינתיים, ישראל כחברה השתנה באופן דרמטי - גידול משמעותי באוכלוסיה, לצד הקיטוב הגובר, השפיעו על מראה הכנסת, לצד היכולת האמיתית למשול.
נשיא המדינה נוהג לדבר על ארבעה שבטים בישראל, אולם אם מסתכלים על הכנסות האחרונות, חזרנו לתקופה המקראית ויש 12, בעיקר כי גם בסיעות הסקטוריאליות יש מנעד של גוונים. אבל אפשר היה לראות זאת ממש בשל כמות הסיעות שעומדת על ממוצע של 10 בכנסות האחרונות. פיצול אחד של חבר או חברת כנסת, ומיד יש לנו סיעה נוספת, סיעת יחיד.
כשאביגדור ליברמן הביא לעולם את העלאת אחוז החסימה, הוא אולי עשה זאת כדי להקשות על הסיעות מן המגזר הערבי, אולם הוא עשה חסד גדול עם הכנסת שאלמלא כן, היינו עדים למספרים גדולים בהרבה של סיעות , ובזה השיטה הפרלמנטרית שלנו, מחייבת-הקואליציות לא הייתה עומדת.
כזכור היו שמועות בשלהי הכנסת ה 20 ולפיה נתניהו מבקש להוריד מחדש את אחוז החסימה. אני עצמי הגשתי הצעת חוק דווקא להעלאת אחוז החסימה באופן הדרגתי, ודרמטי יש להודות, עד ל 10 אחוז, וזאת רק במטרה להשיב על כנו את האיזון הפוליטי שנותנות 2 מפלגות גדולות ומרכזיות. ברי כי גם למפלגות הקטנות היה נדרש פתרון פוליטי, כי בישראל חשוב להותיר את הקצוות במיקום הפוליטי האמיתי שלהם, ולמסמר מחדש את המרכז האידאולוגי שבו נמצאים מרבית הישראלים - עם ההבדלים והניואנסים המתבקשים בין ימין לשמאל.
המורכבות ההולכת וגדלה של המרקם החברתי בישראל משתקפת בתוצאות הבחירות, וכך כל תת-מגזר, מחפש לו בית ואינו רואה עוד במפלגות הגדולות פלטפורמה פוליטית. גם הטלטלה שעברו המפלגות הגדולות המסורתיות - העבודה והליכוד, (גם אם קל לשכוח שהליכוד עמד על 12 מנדטים), מצביע על הקיטוב הפנימי והתרחקות אידאולוגית לקצוות שמניעה הקמה של פלטפורמות חדשות כמו כחול לבן. הימין בעידן שאחרי בנימין נתניהו, עשוי למצוא עצמו שוב בסערה אידאולוגית לא קטנה.
ולכן, הדיון המתבקש בשינוי שיטת הממשל חייב שייעשה לא רק תוך כדי קרב ראש בראש בין מנהיגי המחנות, אלא כסיעור מוחות ממשי שיכיל את המרכיבים החיוניים של מבנה החברה הישראלית הנוכחית, השבתן של שתי מפלגות גדולות אם דבקים בשיטה הפרלמנטרית וחיפוש כלים פוליטיים להפחתת הקיטוב והקיצוניות הפנימיים.
אי-אפשר לרפרף על התהליך הזה, והוא מחייב התגייסות של כל המפה הפוליטית.
הכותבת היא תעשיינית וכיהנה כחברת כנסת במפלכת העבודה