שרי גור / צילום: איליה מלניקוב, גלובס
"החיים שלי התחילו בגיל 30. ללא השכלה, ניסיון או ידע בסיסי בניהול חיים נורמליים. זרקתי את כל עברי החרדי ופרצתי לתוך חיים חילוניים, גרושה עם שני ילדים ועם המון תשוקה ונחישות סוף סוף להגשים את מי שאני".
כשפוגשים את שרי גור, אי אפשר לנחש איזה סיפור חיים מטלטל מסתתר מאחורי החיוך שלה. היום, בגיל 45, היא מנכ"לית פורום טק, חברה טכנולוגית למכשירים דנטליים באשקלון, המגלגלת מחזור של עשרות מיליוני דולרים ומייצאת לרחבי העולם. במרץ האחרון קיבלה אישור שיווק למכשיר דנטלי חדש, להקלת תהליכי השתלת שיניים, שצפוי להניב כ-300 מיליון דולר בשנה בשוק האמריקאי.
"הגעתי מעולם שבו הנשים לא שוות", אומרת גור בראיון ל'ליידי גלובס'. "הן צריכות להיות בבית, לשבת בשקט ולא להשמיע את קולן. הביקורת שלי היא המגבלות שיש על נשים ואנשים בכלל בחברה החרדית. בגיל מאוד צעיר הבנתי, לראשונה, שאני לא שווה ואין לי יכולת לקבל הזדמנויות שוות כאדם. זרע הצדק נשתל אצלי כבר אז. זה קומם אותי עוד כילדה".
היא נולדה למשפחה חרדית בבני ברק מהזרם הליטאי, שלישית מבין תשעה ילדים. "כל הילדות שלי חייתי בחברה סגורה, שבה רק רבנים הם מקור השראה". השראה שהובילה, לדבריה, להחמרה במצוות: "יום אחד, כשהייתי בת שמונה, הודיע אבא שלי שהחל מהיום לא משאירים אורות במהלך השבת כי אנחנו מברכים על הנרות, והתאורה גורמת לברכה לבטלה. מאותו יום - נרות שבת בלבד. הוא הביא גזייה צהובה חלשה, שלא מעיבה על אור הנרות. זה הפך את השבת ליום דיכאון. יושבים בחושך לארוחת שישי בערב. האפשרות לשחק או לקרוא ספר בשישי, נלקחה מאיתנו. כילדה אמרתי לעצמי, אם אלוהים רוצה שאשב בחושך, אז אני לא רוצה את האלוהים הזה".
ככל שגדלה, התמרמרה על אי השוויון. "כנערה, כשרציתי לקחת על עצמי מצוות, כמו להתפלל, ללכת לבית הכנסת בזמנים שונים, מנעו את זה ממני. זה שבר אותי. אפילו להיות יותר צדיקה אני לא יכולה. זה שייך לגברים.
"אמא שלי קיבלה את הגזירות כפי שהן, גם את מה שלא נראה לה. זה עורר בי התנגדות עצומה. המורדת שבי התעוררה אז. התחלתי לשאול שאלות קשות על היותי אישה כנועה. והתשובות שקיבלתי היו 'אל תשאלי שאלות', 'זאת הדרך, קבלי אותה'".
איך בא לידי ביטוי המרד שלך?
"בבית הספר לא הגעתי לשיעורים כמו כלכלת הבית, תפירה. התלבשתי אחרת משאר הבנות, בקטנה, אבל כמה אומץ הייתי צריכה כדי להגיע לבית הספר עם נעלי ספורט לבנות. כשקיצרתי בכמה סנטימטר את החצאית הארוכה, קראו לאמא שלי לבית הספר ונאמר לה שזה לא צנוע. עשיתי דברים מקוממים, אך לא ברמה שהרחיקו אותי מהמסגרת. והכעס גדל בתוכי כל הזמן".
השינוי המשמעותי החל כשהגיעה לסמינר לבנות, בסיום כיתה ח'. "זה מסלול של ארבע שנים. כאן המוטו של החינוך, או בעצם שטיפת המוח, זה שכל הקיום שלנו, הנשים, נועד להביא ילדים לעולם, לפרנס ולדאוג שהבעל ילמד תורה. והפרס שלנו? התגמול הנכסף הוא שאנחנו נקבל חלק קטן מלימוד התורה שלו בעולם הבא".
ונשים משלימות עם המצב הזה.
"המודל של הסמינר גאוני. המסגרת הזו לוקחת נערות, מאוד צעירות ונתונות להשפעה, ובמשך ארבע שנים באופן עקבי מטיפה להן שזה הייעוד שלהן. ברור שזה משפיע. בייחוד אם יש תמיכה מצד האימהות לכל התהליך. מי שמורדת או עושה בעיות, פוגעת לעצמה בסיכויים לשידוך טוב ומוציאה שם רע לכל המשפחה. כל החברה הזו בנויה על 'מה יגידו', והיא לא סלחנית".
גור הצליחה למצוא מפלט של שנה משגרת הסמינר. "שמעתי שיש סמינר במנצ'סטר של חרדיות מכל העולם, ורציתי להגיע אליו. אבא שלי, כמובן, סירב. אמא שלי שאלה: 'איך נשלם? איך נסתדר כשאת לא כאן?', היינו עניים". אבל גור נרשמה והתקבלה, ואחרי חודשים של הפצרות נעתר גם אביה, והיא נסעה לאנגליה.
מה גילית על החיים החרדיים בחו"ל?
"קודם כל, כולם עובדים, גברים ונשים. אין שם עוני ונזדקקות. הם מבלים, מדברים, מותר להם לראות סרטים, והם מעורבים בחברה מסביב, ולא רק במגזר החרדי. זה הרגיש לי כל כך נכון. חזרתי לארץ עם מטרה ברורה: לעזוב את העולם החרדי ברגע שרק יתאפשר".
חלפו עוד כ-12 שנה עד שהרצון הזה התגשם.
כל הקלפים נטרפו
לאחר סיום לימודיה, בגיל 18, ענתה למודעת דרושים למנהלת חשבונות. ללא ידע בתחום, אך עם תעוזה רבה, התייצבה לראיון והציעה שישלחו אותה לקורס הנהלת חשבונות. המנהל השתכנע והיא למדה, ונשארה שם כמה שנים.
בגיל 20 היא נישאה בשידוך. "הייתי רווקה זקנה", היא אומרת בחיוך. "לא הייתי מוכנה לקבל בן זוג שרק רוצה להיות תלמיד תורה. התנאי שלי היה בן זוג שגם עובד, וכמובן שהילדים שלי ילמדו ויעשו בגרות. זה הקשה מאוד במציאת בן זוג, כי הדרישות שלי נתפסו כחילוניות. הייתי מגיעה לדייט ראשון ויורה מיד את הדרישות שלי. זה הבריח את הגברים, ולא הגעתי לדייט שני. התנאי שהצבתי לגבר שנישאתי לו, היה ששנה הוא לומד ואחריה מתנדב לצבא".
דרך המשפחה החדשה שהקימה, חשבה גור שתוכל לבטא את הקול הייחודי שלה ולחולל שינוי. אך עד מהרה התברר לה שבעלה לא שותף מלא לעמדותיה, והנישואים לא סיפקו מפלט מהתכתיבים של החברה החרדית.
כשהייתה בת 25 אובחן בנה הבכור, דניאל, כאוטיסט. "זה נפל עליי בבת אחת. הבנתי שכאן אני צריכה לעצור את החלומות האישיים שלי ולעשות הכול על מנת 'להוציא' אותו מזה. כל הקלפים נטרפו לי לכמה שנים. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר".
התהליך שבו החלה נבלם. "החלום שלי היה לעזוב את החברה החרדית, להפוך לחילונית ולהתקדם לתפקידי ניהול. להיות עם כוח להשפיע ולשנות. הייתי עושה את זה כבר אז, אם בני לא היה מאובחן כאוטיסט, אבל הייתי חייבת להבין וללמוד מה הבן שלי חווה, מה הצרכים שלו, לפני שאני עושה כזה צעד גדול ומשמעותי.
"רק אחרי ארבע שנים התחלתי לייצב את המערכת ולהבין שזה חלק מהחיים שלי ולא משהו שאפשר לרפא. זה הילד, זה האוצר שלי. הבנתי שבמקביל אני צריכה להמשיך להגשים את השאיפות שלי".
בגיל 30 היא אזרה אומץ. "הרגשתי שזאת דקה קריטית. או שאני עושה את השינוי עכשיו, או לעולם לא". גור לא הייתה הראשונה במשפחתה שחזרה בשאלה, שלושה מאחיה עזבו את הדת שנים קודם לכן. "חוויתי טראומה איומה כשאחי הבכור חזר בשאלה. ראיתי איך זורקים אותו מהבית, מנתקים כל קשר ומגע. היו לי אחים קטנים בבית, שגידלתי כמו אמא. לא יכולתי לדמיין איך זורקים אותי מהבית ומרחיקים אותם ממני. החלטתי שאמצא את התזמון הנכון כדי לעשות את השינוי בדרך שלא תוקיע אותי ותקיא אותי החוצה".
היה לה חשוב לשנות את חייה בחוכמה ולא בהתרסה. "בן הזוג שלי לא שיתף פעולה, כמובן.גם ככה הקשר בינינו לא היה חזק. היה לו מאוד קשה לקבל את דניאל, הוא התבייש בו. לאורך תהליך הגירושים הייתי חייבת להסתיר את העובדה שאני מתכוונת לחזור בשאלה ולהסכים להתניות לגבי הילדים, אחרת היה לי ברור שייקחו אותם ממני. הסכמתי שילדיי ימשיכו ללמוד במסגרות דתיות וויתרתי בסכומי המזונות רק כדי לקנות את החופש שלי. חייתי בצמצום רב".
רק כשהתהליך הארוך הושלם, היא הרשתה לעצמה מה שלא העזה מעולם קודם: "ביום קבלת הגט, העפתי את הפאה והבגדים הארוכים והתחלתי חיים חדשים".
איך מתגברים על הקושי העצום?
"הייתי המפרנסת. גרנו בדירה שכורה שנשארתי בה עם ילדיי אחרי הגירושים. דניאל נשאר במסגרת החינוך המיוחד ומיכל נשארה במסגרת הדתית עד סוף התיכון. הייתי מחויבת לכך לפי הסכם הגירושים". מיכל, היום בת 21, החליטה בכיתה י"ב לעזוב את הדת.
אתם חיים ללא מעטפת משפחתית סביבכם.
"הקשר עם הוריי מאוד בסיסי ומצומצם. אי אפשר לפגוש אותם בחגים או שבתות. עם אחיי החילונים יש לי יותר קשר, אבל הם לא חיים בארץ. מצאתי את עצמי לא מעט פעמים חוגגת את החגים לבד עם הילדים. אנחנו שלושתנו תא משפחתי מאוד חזק".
לא פחדת להישאר לבד?
"אני לא מונעת מפחדים, לא מרגישה שיש משהו שעוצר אותי. נקודת החולשה שלי היא הבן שלי. דניאל. ילד אוטיסט צריך המון תשומת לב. עם כל הנטל העצום עליי, היו לי לא מעט רגעי שבירה קטנים.
"אחד מהאירועים שכמעט שבר אותי היה באחת מהחופשות לפני פסח, כשהבאתי את דניאל לקייטנה פרטית והלכתי לעבודה. אחרי כמה שעות קיבלתי טלפון מהגננת שאמרה לי שהיא לא מצליחה לשלב את דניאל עם כל הילדים: הוא לא ילד רגיל, בואי קחי אותו. זה היה רגע של ייאוש, לא ידעתי מה לעשות. בסך הכול אני רוצה לקדם קריירה שתועיל לכולנו ותוציא אותנו לחיים מאפשרים יותר. פרצתי בבכי, כמעט הרמתי ידיים. שאלתי את עצמי, אולי בכל זאת אני צריכה להחליט - או הילדים או אני?
"באותו יום, אחרי שהשכבתי את הילדים לישון, הסתכלתי עליהם וחשבתי: 'זה מה שאת רוצה לעשות כל היום? רק לטפל בילדים?', באותו הרגע התנערתי והבנתי שלא משנה מה, אני אמצא את כל הפתרונות הכי יצירתיים על מנת שאוכל לשלב את הקריירה והאימהות. אני חייבת לממש את עצמי כדי להיות מאושרת ולתת משמעות לחיים.
"היו לא מעט רגעים כאלו לאורך השנים. מצאתי את עצמי כל לילה אוספת את עצמי ליום חדש ומזכירה לעצמי שלא נועדתי להיות עקרת בית ולטפל בילדים. זה לא הייעוד שלי. למדתי לשלם עבור הפתרונות סביב הילדים. לא הכול אנחנו צריכות לעשות לבד. למדתי לא לקחת על עצמי משימות שעלולות לשבש את חיי היומיום שלי. למדתי להיעזר בחונכים, באנשי מקצוע ובנותני שירותים, שיכולים למלא את מקומי".
נכנסתי כמו בולדוזר
הצעד המשמעותי ביותר, שסימן את תחילת החיים החדשים, היה לימודים. "המעבר מהעולם החרדי לעולם החילוני יצר פער ידע עצום. כאילו הגעתי מיבשת אחרת. צבא לא עשיתי, לא הייתי מעודכנת בכל מה שקשור לפוליטיקה, ידע כללי, אקטואליה, אפילו מוזיקה. הכול היה ראשוני. לא היו לי נושאים לשוחח עליהם. המזל שלי היה, שדווקא סיפור חיי ריתק אנשים, וזה מה שעזר לי ביומיום להתחבר". היא נרשמה ללימודים באוניברסיטה הפתוחה. אם יחידנית, בימים עבדה ובלילות למדה.
מתי פנית לניהול?
"הרגשתי שמיציתי את עבודתי כמנהלת חשבונות ושעליי לחפש את האתגר הבא. בשנת 2006 התקבלתי לחברת התוכנה אמדאוס, כחשבת. במקביל סיימתי לימודי תואר ראשון בניהול בהצטיינות, והמשכתי לתואר שני במינהל עסקים". תוך כדי עבודה, לקחה על עצמה ועוד ועוד תחומים, וסללה את הדרך לתפקיד הבא שלה בחברה, כסמנכ"לית כספים. "משם המשכתי הלאה וב-2013 התקבלתי לחברה לייעוץ פיננסי כמשנה למנכ"ל. העובדים הרימו גבה: גם אישה, גם בלונדינית, וגם באה לעשות סדר".
הרימו גבה?
"הייתה לי טבילת אש מאתגרת. הגעתי לארגון של עובדים מאוד ותיקים, שחשו מאוימים ממני. הרגשתי שנושפים בעורפי ובוחנים כל צעד שלי בציפייה שאפול. אחד המקרים הבולטים היה בשלב ההתחלתי. באותה תקופה הייתי צריכה לבדוק לדניאל מסגרת לימודים חדשה ונאלצתי להיעדר במהלך היום. כמה מהעובדים התלוננו בפני המנכ"ל, שלפני שהוא בא אליהם בדרישות, עליו קודם כל לבדוק את המשנה שלו. זה כנראה קרה בעקבות שינוי קטן שעשה את הרעש הכי גדול: הכנסתי שעון נוכחות לכל עובדי החברה, מה שלא היה נהוג עד הגעתי. זה קומם אותם.
"כמובן שהמנכ"ל זימן אותי לשיחה. זה היה רגע שבו רציתי להשאיר את המפתחות וללכת. נפגעתי ברמה האישית. אבל באותה שיחה הבנתי שאם אני רוצה להתקדם, אסור לי לפעול ממקום רגשי, פגיע או מתגונן".
אז מה עשית?
"דחיתי את המעבר של דניאל למסגרת אחרת עד שהדברים יירגעו. הגעתי כל יום לפני כולם והייתי מעורבת באופן מלא בכל מה שקורה בארגון. אלו דברים שלא קורים ביום אחד, אלא כחלק מתהליך. נכנסתי לחברה כמו בולדוזר והפכתי כל דבר אפשרי. תוך זמן קצר התייעלנו ברווחיות וגם בשביעות רצון העובדים, שלמדו להכיר אותי ולכבד את העשייה שלי. הייתה לי סבלנות", עד שזו פקעה אחרי כשמונה שנים. "לא הייתה כל אופציה לקידום. למנכ"ל המכהן לא היו תוכניות לעזוב את תפקידו ולי לא היה את הזמן לחכות שמשהו יקרה. אז החלטתי להמשיך הלאה".
להתחיל שוב מאפס
היום יכולה גור להעיד שהמעבר לתפקיד מנכ"ל הוא אחת הקפיצות המורכבות ביותר בקריירה, בעיקר לנשים. למרות שמשנה למנכ"ל מעורב בכל פרט בארגון, ההחלטות והתוצאות שלהן מוטלות על כתפי המנכ"ל בלבד. משרות המנכ"לים הפנויות בשוק מצומצמות, ו"מורגש מאוד שמעדיפים למנות לתפקיד גברים".
איך הגעת לניהול חברת מדיקל?
"דרך קשרים אישיים והמון עבודת נטוורקינג התחלתי לחפש את המשרה הבאה שלי. זה היה מאוד קשה. לקח לי קרוב לשנה. לפורום טק הגעתי ב-2017 דרך מכר משותף שעשה את החיבור. כשהציעו לי את התפקיד, לא ירדתי לפרטי התנאים והשכר, חשוב היה לי להשיג דריסת רגל. ידעתי שאחרי שאוכיח את עצמי, אוכל לדרוש את מה שמגיע לי. לנשים אין את הפריבילגיה של הגברים, שיכולים לקפוץ ממשרה למשרה. אותנו בוחרים בפינצטה".
שוב היית צריכה להתמודד עם קשיים לא פשוטים.
"הגעתי עם אפס הבנה בתחום, אבל אני לומדת מהר מאוד. יורדת לשטח, מסתובבת, שואלת המון שאלות, מתעקשת להבין את כל התהליכים, ולא מתביישת לומר כשאני לא יודעת. מעבר לכך, יש לי אנשי מקצוע מצוינים סביבי". בנוסף, היא נעזרה בתחילת הדרך ביועצים מן החוץ בתשלום. "הם שיקפו לי מה צריך וחשבו יחד איתי, ואני עדיין נעזרת בחלקם".
התחום ששאפה להשתלב בו התגלה לה כמורכב. "יש כאן גם טכנולוגיה וגם תעשייה. בנושא המקצועי, אין מספיק ידע בארץ והתעשייה מאוד קטנה. גם כל נושא הרגולציה הוא מהמחמירים ביותר. בנוסף, מדובר בחברה משפחתית, שזה אומר שצריך לפעול ברגישות ובמשנה זהירות על מנת לא לייצר התנגדויות.
"למזלי, אני לא עובדת עם אגו. נתתי מקום של כבוד לכל מה שהיה עד היום, ויחד עם זאת הבנתי שאני חייבת לפעול בצורה חכמה על מנת להזיז תפקידים בתוך הארגון ובין אנשי משפחה על מנת לייעל את החברה. בניתי לחברה פורום ניהולי, עם ייצוג הולם לנשים. מאז שנכנסתי לפני שנתיים לטק, שילשתי את הרווחיות".
מה עשה הבדל?
"דבר ראשון התחלתי עם התייעלות פנימית. הארגון לא היה ממוחשב, הכול היה מקומי וידני. הכנסתי מערכת שביקרה כל פעולה בארגון, מה שסיפק שקיפות וחסך המון הוצאות מיותרות. לפני שהגעתי הם פחדו מהתהליך הזה, ולקח קרוב לשנה להעביר את הארגון למערכות מסודרות. זה שיפר את הרווחיות, את האספקה בזמן ללקוחות, אין חוסרים או מלאי עודף.
"אחת הפעולות האסטרטגיות הראשונות שעשיתי הייתה לקבוע לנו חזון: להיות חברה מובילה בתחום הטכנולוגיה הדנטלית. בשנה האחרונה פתחתי האב לחברות סטארט-אפ בתחום. מגיעים אלינו יזמים שנמצאים בשלב הרעיון, או כשיש להם כבר פרוטוטייפ ראשוני. אנחנו נותנים להם קורת גג לכל שלבי הפיתוח והייצור.
"הסטיגמה על רפואת השיניים היא קשה. לכן חשוב לנו שהמוצרים יקלו על המטופלים. למשל, אם אפשר, למזער את הרעשים של המכשור, שהם אבן הנגף ועיקר הפחדים של המטופלים. אנשים דוחים טיפולי שיניים כי יש אפקט פסיכולוגי של כאב סביב הנושא, ואנחנו מחפשים פתרונות למנועים המרעישים".
מרפאות שיניים פונות לכיוונים דיגיטליים.
"יש כבר סורקים שסורקים את חלל הפה, הכול יעבור ישר למדפסת תלת ממד, שתדפיס כתר תואם על המקום. עוד שנים בודדות, יספיק ביקור אחד במקום מספר רב של טיפולים.
"אנחנו בתהליך אינטנסיבי. אני מכוונת לכך שהמיתוג שלנו יהיה כל כך משמעותי, שכל מה שנוגע לטכנולוגיה דנטלית יקושר מיד לפורום טק, גם בארץ וגם בחו"ל. אין לנו מתחרים בארץ. זה מצחיק לשמוע שכל הייצוא מישראל בתחום הדנטלי יוצא מהמפעל הקטן שלנו באשקלון".
הדרך לחלום הבא
לגור סדר יום גדוש. הוא נפתח, בדרך כלל, בפגישות במרכז (היא לא מטריחה אנשים למפעל באשקלון), ולא מסתיים לפני שמונה בערב. לרוב היא ממשיכה לפגישות עם יזמים, לכנסים, למיטאפים, והביתה היא מגיעה לקראת חצות. "אני אדם של לילה, לא נרדמת לפני שתיים לפנות בוקר". מעט הזמן הפנוי שלה מוקדש לילדיה.
"מנוחה, מבחינתי, זה לשבת בסוף היום עם כוס יין. לפעמים אני הולכת לבד לים, מול השקט. אלו רגעים שממלאים אותי. אני מקדישה גם קצת זמן לקריאה".
מה נשאר בך מהעולם החרדי?
"לא השארתי לעצמי שום דבר שקשור לזה. גם המנהגים הקטנים לא מהווים עבורי סממן לאמונה. להיות אדם טוב ולהקפיד על דרך ארץ, זה בעיניי יותר חשוב מלצום ביום כיפור. ולקבל כל אדם, אין אצלנו בבית אלמנט של גזענות. צריך להבין, גדלתי בבני ברק. שם יש גזענות בין אשכנזים למזרחים. הם לא מקבלים כל שוני".
אם את צריכה לבחור, מה התכונה הכי חשובה שלך כמנהלת?
"אחד הדברים שעוזרים לי בכל בחירה בחיי הוא שאני לא פועלת באופן אימפולסיבי. בכל מצב אני קודם כל עוצרת, בוחנת, ורק אחרי ניתוח אני מתכננת ופועלת. זה מונע דרמות מיותרות. בתפקידים בכירים, כשיש מטרות מוגדרות ויעדים, לפעמים אני מרגישה שזה נכון לא להתחשב ברגש. כשפועלים באופן רגשי, אירועים מסוימים יכולים לנהל אותי, ולא הפוך. יחד עם זאת, אני מרגישה שכל הזמן אני לומדת את נקודת האיזון בין הקטבים הללו".