בחירות / צילום: שלומי יוסף
ביום שני, 2 במרץ 2020 תלך ישראל לבחירות נוספות. הדיון הציבורי יעסוק בנושאים רבים: בכתבי האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפיצולים-שסעים בחברה, בהדתה, ועוד. מנגד נראה שכמה נושאים לא יידונו, וחבל, כי ביכולתם להשפיע משמעותית על רמת החיים. כלומר, על הכלכלה הישראלית.
הנושא הראשון הוא השלום. ההסדר בין שתי מדינות, שמרבים לדבר על כך שאינו אפשרי ושאינו רצוי. ההסדר, שידוע לרובנו כיצד ייראה, אך אין רצון פוליטי ליישמו, והמפלגות הגדולות מתחרות על מי תרחיק אותו יותר על-ידי סיפוח שטח נוסף. היעדר ההסדר גורם להמשך הסכסוך, הן הישראלי-פלסטיני, והן הישראלי-ערבי. סכסוך שגורר עלויות כלכליות גדולות.
אציין שתיים מהן. אחת קשורה לשירות החובה הארוך בצה"ל: 32 חודש לגברים ו-24 לנשים. השירות הצבאי, והטיול הארוך שאחריו, גורמים לדחיית הכניסה למסלולי הלימודים והעבודה. כך שהישראלים ששירתו בצבא עובדים פחות שנים, והדבר מקטין את התוצר. במחקרי מצאתי שבמצב של שלום, שבו, למשל, יקטן שירות החובה לשנה, ניתן יהיה להגדיל את התוצר וההכנסות ב-4.3%. אך חלופה זו להגדלת התוצר נמנעת בשל התמשכות הסכסוך.
עלות נוספת של הסכסוך נובעת מהסיכון הטמון בו ובהתפרצויותיו התכופות. סיכון זה גורם למשקיעים להשקיע פחות בחברות ובמפעלים, כך שכמות ההון הפיזית בישראל נמוכה יחסית לארצות אחרות. לולא השפעה זו, ישראל יכלה להגדיל את ההון הפיזי, ובעקבותיו את התוצר ב-26%. כלומר, סיום הסכסוך יכול להגדיל את התוצר וההכנסות בלפחות 30% מדי שנה. אך כל עוד הסכסוך נמשך, ההגדלה אינה קורית, ולכן זו עלות אלטרנטיבית. משום שאינה נצפית, רובנו לא מודעים לה, והיא לא עולה על סדר היום. סוגיית ההסדר אינה רק כלכלית, היא כרוכה באיכויות נוספות, כמו פגיעה ואובדן חיי אדם מחד, ואובדן שטחים. אך ברור שלשלום יש אספקט כלכלי חשוב, שלא עולה בדיון הציבורי.
הנושא השני העובר בדממה יחסית הוא העלאת מסים. רמת השירותים הציבוריים בישראל היא מהנמוכות שבארצות המפותחות. ב-2016 היו ההוצאות הציבוריות כ-39% מהתוצר. ההוצאות בצרפת, שוודיה, נורבגיה, דנמרק ובפינלנד היו כ-50%+ מהתוצר. בנושא השירותים מדורגת ישראל נמוך בין ארצות ה-OECD, ובניכוי ההוצאות הביטחוניות הגבוהות, מקומנו במדרג צריך להיות נמוך עוד יותר. אם רוצים להעלות את היקף ואיכות השירותים הציבוריים, במיוחד בתחומי החינוך, הבריאות והתחבורה הציבורית, יש להעלות מסים.
אך המסים בישראל בעייתיים הן ברמתם הנמוכה והן גם בהרכבם. המסים הישירים, כמו מס הכנסה, תשלומי הביטוח הלאומי ומס החברות, נמוכים יחסית; בעוד המסים העקיפים, כמו מע"מ, גבוהים יחסית. בישראל תקבולי שני סוגי המסים שווים, ובארצות ה-OECD המסים הישירים גבוהים ביותר מפי שניים מהעקיפים. ויש לכך השלכות חשובות על האי-שוויון, שכן המסים הישירים הם פרוגרסיביים, והעקיפים הם רגרסיביים.
גם שאלה זו כרוכה בוויכוח פוליטי לא פשוט. העלאת מסים ישירים כדי להרחיב את השירותים הציבוריים תפגע בעשירים מצד אחד, ותסייע לבעלי הכנסה נמוכה מצד שני, שכן הם הנהנים העיקריים מהשירותים הציבוריים. לכן, שאלת המסים היא שאלה חברתית-כלכלית - האם נרצה לקדם שוויון, או להמשיך להרחיב פערים. עד כה גילו רוב הפוליטיקאים התנגדות נחרצת להעלאת מסים.
הנושא השלישי העובר מתחת לרדאר הפוליטי הוא שאלת הילודה. שיעור הפריון בישראל הוא הגבוה בעולם המפותח, ואף מהרבה ארצות לא-מפותחות, כמו הודו, ערב הסעודית ודרום אפריקה. אישה ישראלית יולדת בממוצע 3.2 ילדים בחייה, והמספר בעלייה. לשיעורי הילודה הגבוהים יש תוצאות דרמטיות. כך, למשל, לפי תחזיות הלמ"ס יהיו בשנת 2065, כ-25 מיליון ישראלים. ילודה גבוהה גורמת לצרות-בעיות כלכליות רבות, בהן מחירי דיור גבוהים, קשיים במערכת החינוך בשל ריבוי מספר התלמידים, צפיפות בכבישים, שלה מחיר כלכלי גדול בזמן ובזיהום, ועוד.
הסיבה לילודה הגבוהה כבר מזמן אינה רק הערבים, ששיעורי הילודה שלהם נמוכים מהממוצע ובסימן ירידה. החרדים תורמים לכך באופן חלקי וגם נשים חילוניות בישראל תורמות לא מעט לגידול האוכלוסייה. עד היום אין מחקר שהצליח לזהות היטב את הסיבות לילודה הגבוהה בישראל, אך ברור שזה חלק חשוב מהאתוס הישראלי, ויש לו גם קשר לסכסוך הישראלי-ערבי ולסיכון הכרוך בו. יהיו אשר יהיו הגורמים, שאלת הילודה אף היא צריכה להימצא גבוה על סדר היום.
הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, נשיא האגודה הישראלית לכלכלה ומחבר הספר "כלכלת ישראל"