התפרצות קורונה בדרום קוריאה / צילום: Ahn Young-joon, AP
בימים האחרונים אני שומעת פה ושם את הטענה שהקורונה כבר פה, אי אפשר להשתלט עליה ולכן אין טעם להיזהר. מי שיחלה יחלה ואין מה לעשות. לעומת זאת אני שומעת גם טענה שאין סיבה לדאגה, כי מספר החולים נמוך עדיין ולכן המחלה לא רלוונטית לרובנו. נקודת המבט שלי על העניין הזה היא קצת אחרת. אני חושבת שממש אין צורך להיבהל אבל לגמרי אפשרי וכדאי להיזהר.
כרגע ברור שהמחלה הגיעה לארץ והיא תתפשט בה. החולה מ"הפיראט האדום" בא במגע עם אנשים רבים, וגם החולים הנוספים מאיטליה היו במקומות ציבוריים לפני שנכנסו לבידוד. עכשיו הברז נפתח, וכבר קשה לעצור את הזרם.
לרובנו אין מה לפחד. אנחנו בריאים מספיק כדי שהמחלה תעבור אותנו ותשאיר אותנו מחוסנים. אז השאלה היא האם המחלה תגיע להרבה אנשים, או המון. לצורך העניין אפשר לשאול אם המחלה תגיע ל-5000 איש או ל-500,000 (מספרים לשם הדגמה בלבד כי ברור שאין לי מושג), עד שהיא תדעך.
ובסוף היא תדעך. אולי כי יגיע הקיץ, תקופה בה מחלות ממשפחה זו בדרך כלל מתפשטות לאט יותר. או שיהיה חיסון, או שתהיה תרופה. מגיפות דועכות בסוף. השאלה היא רק כמה אנשים יחלו באופן חמור עד שתגיע ההקלה.
אם המחלה תפגע בכמות סבירה של אנשים בתקופה הזו, מערכת הבריאות תוכל לתת מענה סביר. אם היא תפגע בעשרות אלפי אנשים, מערכת הבריאות תקרוס ולא תוכל לתת מענה - לא לחולי הקורונה ולא לחולים אחרים שצריכים את אותם משאבים. אנשים ייפגעו גם אם הם לא חולים בקורונה.
אז זה עניין של סטטיסטיקה. אף אחד לא יכול למנוע הרמטית מעצמו או מקרוביו לחלות בקורונה. בקטע הזה, באמת אפשר לאמץ גישה של גזירת גורל - אם זה יקרה לנו זה יקרה, וכנראה גם נשרוד. אי אפשר לסגור את כל הפרצות, ואין מה לפחד מזה. אבל, כולנו יחד יכולים להפחית את מספר החולים והמתים הכולל. לא בפחד אלא באחריות.
איך? אני לא חושבת שיש לזה תשובה חד-משמעית, אבל יש המלצות שנשענות על מפגשים עם וירוסי קורנה קודמים, קרובי המשפחה של הווירוס הנוכחי.
- לשטוף ידיים לעיתים תדירות. למדתי בימים האחרונים שכדי לוודא אי הדבקה על ידי רחיצת ידיים, צריך לשטוף אותן בחומר אנטיספטי למשך דקות ארוכות. אבל כדי להפחית סיכון להדבקה בעשרות אחוזים באמצעות רחיצת ידיים, צריך רק לשטוף במים וסבון במשך 20 שניות. המשחק הוא הפחתת סיכונים. סטטיסטיקה.
- לא חובה ללחוץ ידיים ולהתחבק ולהתנשק כשנפגשים בחודשים הקרובים. בגבולות הסביר, כמובן - לא חייבים להפסיק לחבק את מי שאנחנו ממש רוצים לחבק. אבל לא כל החיבוקים הכרחיים.
- אם אפשר לא להגיע למשרד, עדיף. בגבולות הסביר. אני כותבת את זה מהמשרד, אבל בימים הבאים אעבוד מהבית.
- אם אפשר לערוך מפגשים במקום פתוח, או להעבירם לטלפון.
-להמעיט באכילת אוכל שמישהו אחר הכין. שוב, אם יש מסעדה שאתם ממש חולמים לאכול בה או אירוע מיוחד, זה סיפור אחר. אם נבטל רק את מה שבאמת לא כואב לנו לבטל, כבר נרוויח בסטטיסטיקה.
-אם אפשר בחודשים הקרובים להפחית נוכחות בהופעות ואירועים המוניים. לא בהכרח לבטל את המסיבה שחלמתם עליה חודשים, אבל לא לכל מקום חייבים ללכת.
-כמובן להשתעל ולהתעטש לטישו או למרפק ולא לכף היד, ולא להגיע לעבודה עם חום.
זה ממש קל לאמץ את הכללים האלה. אצלי אין שום אסיסטנטיות "טבעית", אבל אני מגלה שהכי קל בעולם להתרגל.
שטיפת ידיים לא בהכרח תציל אותי מהקורונה, אבל אני באמת מאמינה שכל שטיפות הידיים יחד, כל העבודה מהבית יחד, כל לחיצות היד שנחסוך, יפחיתו סטטיסטית את הסיכוי שנגיע למצב של קריסת מערכת הבריאות בגלל העומס העודף של הקורונה, וכולנו נוכל רק להרוויח מזה.