הפגנת העצמאים בישראל / צילום: טל קירשנבאום
לאחרונה הצהירה ממשלת ישראל על מתן מענקים והטבות בסך של כ-6 מיליארד שקל, בעיקר לרשתות האופנה והמסחר הגדולות. ההצהרה הגיעה על רקע איום מצידם של התאגידים, שהשתמשו בעובדיהם כבני ערובה והודיעו שללא סיוע ממשלתי לא יחזרו לפעילות ויפטרו עשרות אלפים.
לפי הפרסומים, חבילת הסיוע לתאגידים צפויה להיות גבוהה - גם באופן יחסי - מהסיוע שניתן לשכירים, עצמאים ולעסקים קטנים. סיוע זה יינתן לתאגידים ללא התנייה או דרישה להתנהלות כלשהי בכל הנוגע למדיניות תגמול הבכירים או איסור על שימוש בסיוע לצורך משיכת דיבידנדים ורכישת מניות עצמית וגם, נכון להיום, ללא מנגנון שיבטיח תשלום שכר ראוי ושמירה על מצבת העובדים בעתיד. על העברת מניות למדינה או שיתוף העובדים בניהול כתנאי להעברת הסיוע אפילו לא נרמז.
בעוד שיש בהחלט סיבה לבקר את ההחלטה עצמה ואת התאגידים שהשתמשו בעובדיהם כדי להשיג את ההבטחה לסיוע, כדאי גם לזכור שלא מדובר בהתנהלות חריגה במיוחד. חבילת הסיוע שהובטחה מהווה את הדוגמה הישראלית למדיניות מוכרת, שזכתה בארה"ב לכינוי "חילוץ לתאגידים" ("Corporate Bailout"). מדיניות זו מניחה שתפקיד הממשלה בזמני משבר הוא לחלץ את התאגידים הגדולים, שהם אלה שכביכול 'מניעים את הכלכלה'. ההנחה היא שאם הממשלה תסייע לתאגידים הגדולים, משם העושר 'יטפטף למטה', כפי שהוא אמור לעשות גם בשגרה.
מדיניות זו, המניחה שרווחת הציבור כולו תלויה בהבטחת עושרם של תאגידים גדולים ואנשים עשירים, מהווה את אחד מהעקרונות המרכזיים המעצבים את המדיניות הניאו-ליברלית בתחומים רבים. זוהי למעשה ההצדקה למדיניות המקרו-כלכלית שמטילה את האחריות להנעת הכלכלה על המגזר העסקי, וגורסת שתפקיד הממשלה הוא רק לצמצם את גביית המסים, להפחית ברגולציה ולהקל חסמים. הכל על מנת לאפשר להון הפרטי לשגשג ומשם 'לטפטף' לכולם, כך לפחות לפי המודל.
בפועל, הכספים המושקעים בחילוץ לתאגידים - שבמקום שיטפטפו כלפי מטה - נוטים דווקא 'לטפטף' כלפי מעלה. כך למשל למדו על בשרם האמריקאים לאחר המשבר הפיננסי של 2008, כאשר חבילת הסיוע הנדיבה שסיפקה ממשלת ארה"ב איפשרה למוסדות הפיננסים הגדולים להיחלץ מהמשבר ולמנהלים הבכירים להמשיך ולגרוף תגמולים גבוהים במיוחד, אך הותירה מיליוני אמריקאים ללא מקום עבודה או קורת גג במשך שנים.
החלופה למדיניות "חילוץ התאגידים" היא מדיניות שזכתה בארה"ב לכינוי "חילוץ לאנשים" - people's bailout. לפי חלופה זו, במקום להעביר סיוע לתאגידים הגדולים כמעט ללא תנאים מקדימים, על הממשלה למקד את הסיוע במדיניות שמופנית לרווחת הציבור עצמו באופן ישיר. לפי מדיניות זו, סיוע שמועבר לעסקים צריך להינתן כך שיבטיח את המשך העסקתם של העובדים ויאפשר שיפור בשכרם ובתנאי עבודתם, ולא ישמש רק להמשך העשרתם של בעלי החברות והמנהלים הבכירים. בנוסף, המדיניות צריכה גם לכלול הרחבה של רשת הביטחון הסוציאלי כמו גם הגדלת ההשקעה במערכות החברתיות הציבוריות: בריאות, חינוך, דיור ועוד.
על רקע משבר הקורונה, מדיניות של 'חילוץ לאנשים' אמורה להבטיח את פרנסתם של כל אלה שהכנסתם נפגעה, בדגש על אלה שהכנסתם הייתה נמוכה עוד קודם לכן. בהקשר הישראלי, מדיניות זו צריכה לכלול, גם ובין השאר, הגדלה ניכרת של ההשקעה הציבורית שתאפשר לשפר את רמת השירותים החברתיים; יישום פתרונות של סבסוד שכר במקום הסתמכות על רשת מדולדלת של דמי אבטלה; והתייחסות מיוחדת ומתן סיוע ייעודי ומקיף לאנשים החיים בעוני, ששיעורם בישראל גבוה יחסית למדינות רבות במערב.
מדיניות של 'חילוץ לאנשים' דורשת להביט לא רק לטווח הקצר - למועד חזרתם של העובדים למקומות העבודה - אלא לטווח הארוך, באופן שיבטיח שגם בעתיד - עם החזרה המלאה לשגרה - הכנסות התאגידים לא יזרמו בעיקר לכיסי המנהלים הבכירים ובעלי המניות, אלא יחולקו באופן שוויוני והוגן יותר וישולמו, הן כשכר לעובדים והן כמסים למדינה, באופן שיאפשר את שיפור רמת החיים של כלל עובדי החברה ושל תושבי המדינה כולה.
הכותב הוא סוציולוג וחוקר במרכז אדוה