לוחמת בצה"ל / צילום: דובר צה"ל
לקראת יום הגיוון הבינלאומי, קבוצה של 4 נשים, צנחניות, עתרו לבג"ץ בדרישה לפתוח את כל תפקידי הלחימה בצה"ל לנשים.
יש שיגידו שזה מדהים שלקח 25 שנים להגשת העתירה הזו אחרי בג"ץ אליס מילר. יש שיגידו שזה ממש לא מפתיע. יש מעט נשים שמוכנות לשלם את המחיר האישי הנדרש בהיבט של זמן, פרסום, דחייה מצד המערכת ומיתוג כמחרחרת ריב בכדי להשיג זכויות לבאות אחריהן. כל הכבוד לאליס מילר וכל הכבוד למגישות בג"ץ הצנחניות שבחרו בצעד האמיץ הזה.
ביום הגיוון הבינלאומי, החל היום (21/05), ברור יותר מאשר בכל יום אחר שהצבא מפסיד ופועל נגד האינטרסים שלו עצמו כארגון השואף למצוינות, כשהוא מאייש תפקידים לא על סמך ההתאמה האישית, אלא לפי קריטריונים שאינם מן העניין. בישראל, בגלל שצבא הוא התחנה הראשונה מחוץ לבית, התנהלות ההפרדה וההרחקה הזו משליכה על הנורמות גם במקומות עבודה.
גיוון הוא לא אינטואיטיבי לנו, להפך - הוא מעצבן. נוח לנו לשהות לצד אנשים כמונו, ולא נוח לנו עם אנשים "אחרים". נוח לנו לעשות קניות עם חברות ולשתות בירה עם חברים. אולי בגלל שנוח לנו, לא משנה לנו מה קבע בית המשפט העליון וכמה מחקרים התפרסמו על היתרונות הכלכליים והעסקיים של גיוון.
חברות, בדומה לצבא, מעדיפות לא לאתגר את התרבות הארגונית השלטת.
בארץ, כמו בארה"ב ובחלקים רבים של אירופה, ככל שעולים לקומות ההנהלה - כך הגיוון סביב השולחן מפסיק לייצג את הגיוון בחברה בחוץ. בסוף היום, סביב מרבית שולחנות ההנהלה, נשים, שחורים, ערבים או חרדים מיוצגים בחסר רב לעומת גברים ממוצא מערבי או א.נשים שלמדו להתנהג כמותם ולכן אינם מפרים את ההגמוניה. במקצועות הקרביים, הסלקציה הפיזית מייצרת הטיה ברורה. אבל אם תשאלו את צבא ארה"ב, יש ערך רב יותר לחשיבה השונה הנגזרת מגיוון.
חשיבה שונה היא לא אינטואיטיבית לנו, להפך - היא מעצבנת. אינטואיציה, אסוציאציות וחשיבה הן נגזרת של הסביבה, של היכולות האישיות, של ההשכלה, של הניסיון וכו'. לא סתם גברים כתבו ספרים, סרטים ומחזות על "מה נשים חושבות". לכולנו ברור ששינוי בסביבה, בהשכלה בחוויות, בחיברות מוביל א.נשים לתובנות שונות ולדפוסי חשיבה ופעילות שונים. על אף שאנחנו יודעים ויודעות את זה, קשה לנו לתפוס שמי שלצדנו סביב השולחן או בשדה הקרב יחשוב על אותה סיטואציה אחרת. זה נכנס לקטגוריה של לדעת משהו שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים.
בארץ שכללנו את השיטה הזו בזכות המנהיגות החרדית. היות שהם דורשים הפרדה, קל להצדיק העסקה שלהם בנפרד. לא רק שקל להצדיק את זה, אלא גם זוכים ליחסי ציבור חיוביים על כך שהם מספקים תעסוקה לקבוצה בחברה ששיעור הלא מועסקים בה הוא הגבוה במשק. בתמורה מקבלים כוח עבודה זול משמעותית מהאלטרנטיבה ואת התחושה הטובה שבאה יחד עם תרומה לחברה (Society), וזאת מבלי להשפיע ולאתגר את התרבות הארגונית הקיימת. מעבר לאפליה המובנית בסיטואציה ולקיפוח המובנה של קבוצה חלשה באוכלוסייה, כולנו סובלים מהלגיטימציה שיש להפרדה בחברה הישראלית.
בהינתן הקונצנזוס החוקתי והקונצנזוס המחקרי, די מדהים לראות עד כמה קשה לנו כאנשים להכיל גיוון - לא רק בצבא אלא גם בשוק התעסוקה הרחב יותר.
לא קל לצאת מאזור הנוחות, אבל הערך שייגזר מכך לחשיבה יצירתית, לחדשנות, לשיפור הממשל התאגידי, לשיפור הסולידריות החברתית בישראל וההזדמנויות הפתוחות לילדים ולילדות שלנו, הוא מובהק ורב.
צה"ל לא חייב ללכת לבג"ץ. הוא יכול לחזור להיות צבא העם ולתת דוגמה אישית למשק הישראלי בכך שיקבל את ההחלטה המתבקשת ב-2020, שכל תפקיד בצבא פתוח למי שעומד\ת בקריטריונים המתחייבים מאופי התעסוקה.
הכותבת היא יו"רית שדולת הנשים