בורסת ניו יורק / צילום: Colin Ziemer, Associated Press
החוויה של השבועות האחרונים היא שילוב של כותרות מטרידות, גורמי סיכון נערמים ויחד עם זאת שוק ההון לא מפסיק לעלות, מה שמוסיף לשלל החששות גם פחד גבהים. החשש מהפסד והרצון להרוויח נמצאים בקונפליקט לא פשוט.
המגזין החשוב ביותר בעולם הכלכלי, "האקונומיסט", תיאר זאת בתמונת שער שהציגה את התהום שנפערה בין Wall Street ל-Main Street. ארבעים מיליון מובטלים, עסקים נסגרים, מספר הנדבקים בקורונה גבוה מ-7 מיליון אנשים ומספר המתים מקורונה עבר את ה-400 אלף אנשים והמדד העוקב אחר 500 החברות הגדולות בשוק האמריקאי עלה בכ-18% בחודש האחרון. החשש מהפסד והרצון להרוויח נמצאים בקונפליקט לא פשוט.
הגשר מעל התהום שצייר האקונומיסט גלום בממשלות ובנכונותן לתמוך בכלכלה. במהלך החודשים מרץ, אפריל, אושרו ברחבי העולם 22,000,000,000,000 דולר המיועדים למניעת מיתון כלכלי.
הצעדים שממשלות נקטו עד היום מגוונים - בנקים מרכזיים החלו להתערב במסחר ולקנות בעיקר אגרות חוב שונות בכדי למנוע את התרסקות השווקים ובמקביל משרדי האוצר מצאו דרכים יצירתיות להעביר כסף לפרטיים ולעסקים. המהלך של הבנקים המרכזיים מוכר כ-QE) Quantitative Easing) שהוכח כיעיל מאוד במשבר של 2008 ושוב במספר סבבים בשנים האחרונות. הפעם ה-QE קרה הרבה יותר מהר וממש לא אכזב, הנפילה החופשית של השווקים שחווינו במרץ, נעצרה כבר באפריל כשמשקיעים רבים רכבו על הגשר שייצר הכסף הממשלתי.
אחרי שכטריליון דולר אושרו לסיוע במרץ, 2.3 טריליון דולר הוקצו בארה"ב בתחילת אפריל, על מנת לעודד את ממשלות המדינות המרכיבות את האיחוד, כמו גם עסקים קטנים ובינוניים (בסטנדרטים אמריקאים מדובר בכאלו המעסיקים פחות מ-10,000 עובדים). הרעיון הוא לספק נזילות לצד הפחתת נטל החוב על-ידי רכישת אגרות חוב של מדינות ומחוזות ומתן הלוואות לעסקים בריבית שאפשר לחיות איתה או לפחות לחיות איתה יותר טוב מהאלטרנטיבה. כ-500 מיליארד דולר נוספים תוקצבו לתמיכה בחברות בתעשיות שנקלעו לקשיים. לפחות חלק מהכסף הזה מוזרם דרך המערכת הבנקאית שבתוך כך מקבלת גם היא זריקת עידוד.
האיחוד האירופי פועל באופן מאוד דומה כשהבנק המרכזי הודיע שהוא צפוי להוציא השנה למעלה מטריליון דולר בתוכנית ה-QE שלו והסיר את המגבלות על היקף החוב שהוא יכול לקנות ממדינה בודדת (לרווחת יוון, איטליה, פורטוגל וכו'). חידוש נוסף שעודד את השווקים הוא הצפי למימון תוכניות סיוע באמצעות איגרות חוב כלל אירופאיות, מהלך שלא בוצע בזמן משבר החוב האירופאי בתחית העשור הקודם ומשמעותו סיוע של המדינות החזקות לחל שות .
הכסף הוזרם לא רק דרך שוק ההון - בארה"ב, 2 טריליון דולר הוקצבו לתוכנית בשם Cares Act שנועדה לסייע לאנשים שנקלעו לקשיים פיננסים בעקבות הקורנה. התוכנית תופעלה על ידי רשויות המס האמריקאיות שקיבלו את המשימה של בחינת הזכאות ושליחת הצ'קים, תהליך שעדיין נמצא בעיצומו. יש להניח שגל המחאה ששטף את ארה"ב בשבוע האחרון היה נרחב ואלים אף יותר אלמלא חבילת הסיוע הזו.
למרות הסכומים הגדולים והמהלכים החשובים עד כה אלו רק פלסטרים.
הכסף הגדול באמת עדיין לא זרם לכלכלה. לכסף הגדול האמריקאים קוראים The New Deal על שם התוכנית של רוזוולט ב-1933 שהוציאה את ארה"ב מהמשבר הגדול זה שהחל ב- 1929. הדיל של רוזוולט שילב רפורמות מרחיקות לכת בתעשייה הפיננסית בעיקר עם עבודות תשתית שיש שיגידו שאפשרו את ההתפתחות המהירה של המשק האמריקאי במשך עשרות השנים הבאות. בראיה היסטורית ה-New Deal היה משבר שנוצל לקידום השקעה נבונה שהניבה פרות רבים. משבר הקורונה הוא משבר בריאותי אבל הוא חשף לא מעט סדקים בתשתית הכלכלית חברתית בישראל כמו בעולם הגדול. אם נסתפק בפלסטר שירגיע את שוק ההון ונחזור לשגרה, הזעזוע הבא יחכה לנו כנראה מעבר לפינה.
העשור האחרון הילל ממשלות רזות ותוצר שנשען על ביקושים צרכניים. משבר הקורונה ויותר מ-22,000,000,000,000 דולר שהוקצו להוציא אותנו מהמשבר משבשים את התפיסה הזו. ממשלות שיפתחו New Deal חדש, כזה שיקדם רפורמות בתעשיית האנרגיה, הבריאות, הפיננסים וישקיעו בתשתיות ייצרו ביקושים שיניעו את הכלכלה. שוק ההון, מחפש ביקושים, מנוע שיגרום לחברות לייצר יותר ולהרוויח יותר. בהינתן השיבוש בסקטור הפרטי, קשה לראות ביקושים צרכניים בשנה הקרובה שיגרמו לחברות להרחיב את הייצור. הפחתת נטל החוב היא פלסטר חשוב היא מונעת פשיטות רגל אבל במקביל היא עוזרת לחזקים ומגדילה את הפערים הכלכליים. בדומה ל-1933 נראה שגם היום בלי ביקושים שיוזמת הממשלה, בלי השקעות ממשלתיות שיתורגמו למשכורות מרובות, התהום בין Wall Street ל-Main Street תגדל.
החשש מהפסד והרצון להרוויח נמצאים בקונפליקט לא פשוט.
הכרעת הקונפליקט האישי בין החשש מהפסד והרצון להרוויח מחייב הבנה של התהליכים הציבוריים שמתרחשים סביבנו , הבנה שעוזרת לנו להחליט מתי ובמה להשקיע אבל אי אפשר לוותר גם על המודעות העצמית. כסף שמיועד לטווח הקצר והבינוני מה כזה שלא יכול לספוג הפסדים עדיף לא להשקיע בעוד שעל כסף שמיועד לטווח הארוך ושיכול לספוג הפסדים בטווח הקצר חל המשפט You can't win if you're not in.
הכותבת היא יו"ר IBI קרנות נאמנות