בית הדין הרבני בתל אביב / צילום: Shutterstock
אישה שהתגרשה תבעה לקבל את מחצית הזכויות בחברה שהקים בעלה במהלך הנישואים, וקיבלה מבית הדין הרבני צו האוסר על הבעל לעשות דיספוזיציה במניות עד להשלמת איזון המשאבים וחלוקת הרכוש, מחשש שזכויותיה ייפגעו.
הליכי הגירושים התמשכו, ובחלוף הזמן הבעל הגיש בקשה להתיר לו בכל זאת למכור את המניות לצד ג'. לטענת הבעל, הוא מצא עבודה כשכיר בחברה אחרת, שהתנתה את קבלתו לעבודה בכך שימכור את מניותיו, שכן מדובר בחברות מתחרות.
בית הדין הרבני נענה לבקשת הבעל, אך הורה לו להפקיד את התמורה ממכירת המניות בחשבון נאמנות, עד לסיום הליכי הרכוש בין בני הזוג.
האישה הגישה ערעור וטענה כי לא היה מקום להתיר לבעל למכור את המניות, וזאת משלוש סיבות: האחת - שמחצית המניות בכלל שייכות לה על-פי חוק יחסי ממון, והבעל אינו רשאי למכרן ללא הסכמתה. כמו כן העלתה האישה את החשש שעיתוי המכירה באמצע הליך הגירושים יהיה כרוך בפגיעה בזכויותיה, למשל אם הבעל ימכור את מניותיו במחיר נמוך מהשווי הריאלי, או שיטען בסוף ההליך כי אין בידיו די כספים לשלם את החלק המגיע לה. הנימוק השלישי היה שיש לערוך בין הצדדים איזון של כל הזכויות מהמקורות השונים במקשה אחת, ולא לחלק כבר עתה את מניות החברה בנפרד.
בית הדין הרבני טרם גיבש פסק דין סופי בערעור, אך כבר עתה נתן סקירה מקיפה באשר לקשיים הכרוכים בטענות האישה, וכתוצאה מכך בנוגע לסיכוייו הנמוכים של הערעור. בין היתר הצביע בית הדין על שגיאה בסיסית ונפוצה בקרב הציבור באשר למהות הזכויות האמיתיות המגיעות לבן זוג בסיומם של נישואים.
התפיסה הכללית, לפיה אין זה משנה כיצד רשומות הזכויות ברכוש מבחינה פורמלית, מאחר שממילא כל מה שנצבר במהלך הנישואים הוא משותף - היא שגויה מיסודה, ולמעשה לאופן הרישום קיימת משמעות קריטית. כאשר הזכויות רשומות על שם שני בני הזוג כבר במהלך הנישואים, שניהם בעלי זכויות קנייניות בנכס או במניות. המשמעות היא שפריט הרכוש הספציפי אינו צריך "איזון" או חלוקה בעת הגירושים, למעט במקרים יוצאי דופן. כאשר הזכויות רשומות עם שמו של רק אחד מבני הזוג, הנטל על בן הזוג האחר הוא כפול. לא זאת בלבד שהוא נדרש לתבוע את הכללת הזכויות באיזון המשאבים שנערך עם סיומם של הנישואים, אלא שבסופו של יום הוא זכאי לקבל לכל היותר את שווי הזכויות האלה בכסף, ולא במניות או זכויות בעלות.
להבדל בין זכויות קנייניות הרשומות בפועל בבעלות בן הזוג, לזכויות האובליגטוריות, כלומר שווי כספי בלבד של הזכויות בסיום הנישואים, קיימות השלכות רבות. כך למשל כאשר מדובר בנכס מקרקעין, בן הזוג שאינו רשום כבעלים, עלול להיות מחויב בתשלום דמי שימוש עבור אחזקת הנכס לבעלים הרשום, אך לא להפך. בן הזוג שאינו רשום כבעלים לא יוכל לדרוש דמי שימוש עבור הנכס, גם אם הוא נכלל באיזון המשאבים.
במקרה זה של מניות בחברה, המשמעות היא שזכות האישה לקבלת מחצית ערכן בסוף הליך הגירושים, אינה יכולה למנוע מהבעל למכור את המניות, שהיו ויוותרו בבעלותו הבלעדית בכל מקרה, כל עוד מובטח שהאישה לא תפגע כלכלית.
במקרה זה בית הדין נקט במספר צעדים שיש בהם כדי להגן על האישה, וידא כי המניות נמכרות במחיר ריאלי, והורה להחזיק את תמורתן בחשבון נאמנות עד לחלוקת כל הרכוש.
לפיכך קם נטל כבד מאוד על האישה לשכנע כי דרישתה למניעת המכר היא מוצדקת, בפרט לאור טענתו של הבעל כי סיכול המכירה יפגע בפרנסתו החדשה.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי היא שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה