בנק ישראל בירושלים / צילום: אורית דיל
ישראל חווה אינפלציה. המחירים עולים וכל עליית מחיר מחפשת תירוץ. פעם אלו מחירים עולמיים, פעם מחירי הובלה, פעם מחירי חומרי גלם, ופעם רשתות השיווק הרעות. אך כאשר אנו רואים עליית מחירים כללית ומתמשכת, אין מנוס מלבדוק מה קורה לכמות הכסף. מאז ומתמיד ידעו כלכלנים כי אינפלציה וכסף קשורים בקשר הדוק. אינפלציה היא עליית מחירי המוצרים במונחי כסף, ולכן באינפלציה מחיר הכסף במונחי מוצרים יורד. ירידה זו בדרך כלל קשורה לכך שכמות הכסף גדלה. כבר מילטון פרידמן סיכם זאת במשפט שאינפלציה היא תמיד תופעה מוניטרית.
ואכן כאשר אנו מביטים במה שקרה לכמות הכסף בשנים האחרונות, אנו רואים שאין זה כלל מפתיע שישראל חווה אינפלציה. בשנת 2013 הייתה כמות הכסף (בהגדרה מזומנים ופקדונות עו"ש) בישראל שווה ל-16 אחוז מן התוצר. בשנת 2019 כבר הגיעה כמות הכסף ל-35 אחוז מן התוצר. כלומר כמות הכסף גדלה ביותר מפי שניים יחסית לתוצר. בשנת 2020 גדלה כמות הכסף לשיא חדש, ל-47 אחוז מן התוצר. לכן יש לנו גידול של פי שלושה בכמות הכסף בשנים האחרונות. ניסיון העבר והידע התיאורטי בכלכלה אומרים לנו כי גידול כה תלול בכמות הכסף חייב להביא לעליית מחירים, כלומר לאינפלציה. עד השנה זה לא קרה, והרבה אכן טענו כי הדבר מעיד על כישלון של התיאוריה הכלכלית. אך עתה אנו רואים כי היא לא נכשלה, אלא פשוט התעכבה. ואין זה מקרה. שיעורי הריבית היו כה נמוכים, שרבים העדיפו להמשיך ולהחזיק בכסף ולא להפטר ממנו. אך עתה, כאשר ברור כי שערי הריבית בדרכם מעלה, אנשים בורחים מכסף והדבר יוצר לחץ כבד לעליית מחירים.
תופעה עולמית
והתופעה הזו לא מופיעה כמובן רק בישראל. גידול דומה ארע גם בארה"ב. בשנת 2010 הייתה כמות הכסף שווה ל-13 אחוז מן התוצר האמריקאי. בתחילת שנת 2020 הגיעה כמות הכסף ל-25 אחוז מן התוצר האמריקאי, ולאחרונה, בסוף שנת 2021, הגיעה כמות הכסף ל-20 טריליון דולר, שהם כ-100 אחוז מן התוצר בארה"ב. אין זה פלא אפוא שארה"ב מובילה את שיעורי האינפלציה בעולם המערבי.
מה אנו למדים מכך? ראשית, לא יועילו מכתבים לרשתות ייצור ושיווק וגם לא חרם צרכנים. כמות הכסף האדירה שנשפכה מחפשת לרכוש נכסים ומוצרים ותגרום להמשך עליית המחירים. עליית המחירים אינה בעיה מיקרו-כלכלית, אלא בעיה מקרו-כלכלית מהמדרגה העליונה. שנית, ההתמודדות עם האינפלציה מוטלת בראש ובראשונה על בנק ישראל (ובנקים מרכזיים אחרים בעולם). על הבנק לעצור את ההרחבה המוניטרית ובראש ובראשונה את רכישות המט"ח (שהן מקבילות למה שקרוי בארה"ב quantity easing). יתר על כן, על הבנק לעשות מאמצים גדולים לספוג כמה שיותר מתוך "הר השקלים" בכלכלה. את זה ניתן לעשות על ידי מכירת מק"מ לציבור, מכירת פז"ק לבנקים, או מכירת מט"ח לציבור במצבים מסוימים. אלו אינם צעדים פשוטים, כי הם יגדילו את עלויות הבנק, בשל תשלומי הריבית על מק"מ ופז"ק, והדבר יגרום לפגיעה מסוימת בתקציב המדינה. אך שר האוצר ליברמן צריך להבין כי זה יעיל לבלימת האינפלציה יותר ממכתבי איום בלתי אפקטיביים. שלישית, האינפלציה מייצרת אתגר גדול להסתדרות. הדרך להקטין את פגיעת האינפלציה במשקי הבית היא להעלות את שכר העובדים.
לתת פיצוי לעובדים
זו פעולה נדרשת כדי לפצות את העובדים על עליות המחירים בעבר ועל העליות שעדיין צפויות בעתיד. לא נעים להזכיר, אך גם על כך דיבר מילטון פרידמן במחקר החשוב שזיכה אותו ואחריו את אדמונד פלפס בפרס נובל לכלכלה. לצערנו, ההסתדרות מגלה חולשה מדהימה בנושא השכר מזה שנים רבות, אך עתה הפגיעה בשכר היא חדה ומשמעותית ועליה להתרומם לאתגר שבפניה. עליה להעלות דרישה להעלאת שכר כפיצוי על עליית המחירים. כמובן שנדרשת גם העלאת שכר המינימום. באחרונה עלתה הדרישה להעלאת שכר המינימום לארבעים שקלים לשעה. זהו יעד מינימלי לאור עליות המחירים האחרונות.
ולבסוף, מילה אחת לתלמידי הכלכלה ברחבי האוניברסיטאות והמכללות בארץ. הקשר בין רמת המחירים לכמות הכסף הוא קשר יסודי בתיאוריה הכלכלית. בשנים האחרונות היה נראה כי המציאות הפנתה עורף לתיאוריה. אל תיתפסו לציניות. התיאוריה חוזרת, ובגדול.
הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "כלכלת ישראל"