מציאות לא מדומה / צילום: Shutterstock
בטיול צופים של שבט מאזור המרכז שהתקיים לפני כמה חודשים, נראה מחזה מוזר מאוד בשעת ארוחת הערב: "בטיולים האלה יש נוהג שההורים מבשלים עבור הילדים ומגישים להם את האוכל", מספרת אלה, אמא של ילדה בת 12, חניכה בשבט: "אני התנדבתי לבשל ועמדתי עם כל ההורים מאחורי שולחן הגשה ארוך כזה - והילדים הסתדרו בתור לחלוקת האוכל כשהם מחזיקים צלחת וסכום רב פעמיים לצורך שמירה על איכות הסביבה, שזה טוב ויפה, אבל ביד השנייה הם החזיקו סמארטפון, והעיניים שלהם כל הזמן היו תקועות בו: לאורך כל זמן הגשת האוכל הם המשיכו להסתכל בסרטונים בטיקטוק ורק הנהנו כששאלנו מה הם רוצים.
"הם בקושי הרימו אלינו את העיניים אפילו כדי לראות מה יש בסירים - ואחרי כן הם בקושי הצליחו ללכת בחזרה לשולחנות האוכל, כי איך אפשר לאזן צלחת עמוסה במזון תוך כדי החזקת נייד ובהייה במסך?!
"אני כמובן יודעת שהילדים היום צורכים יותר מדי זמן מסך, גם עם הילדים שלי בבית יש לי על זה כל הזמן מאבקים, אבל משהו בתור הארוך הזה של ילדים שנראו כמו זומבים עם עיניים תקועות בסלולרי היה ממש מפחיד, כמו מאיזה סרט עתידני ומסויט - אבל הבעיה היא שזה לא העתיד, זה כבר פה. ואלה עוד ילדים שרשומים לתנועת נוער, שיוצאים מהבית לטייל, שיש להם עוד פעילויות. זה היה עצוב מאוד לראות את זה".
הנתונים העולים מדוח האינטרנט של בזק 2021 - המסמך המקיף ביותר שיש בנוגע לדפוסי השימוש של מבוגרים ובני נוער - אכן מאששים את מה שראתה אלה בתור לארוחת הערב, גם במספרים הגדולים: שליש מבני הנוער נמצאים למעלה מחמש שעות ביום ברשתות חברתיות, וזמן המסכים עולה משנה לשנה.
מה קורה כשמנתקים אותם מהמסכים? 37% מבני הנוער אמרו שהם חווים שעמום, 26% דיווחו על חוסר סבלנות, 15% דיווחו על כעס, ו-8% דיווחו על תחושת בדידות. ועוד: 70% מהנשאלים ציינו כי הם בודקים את הטלפון הסלולרי בכל פעם שהם מקבלים הודעה או התראה, ו-50% מהנשאלים דיווחו כי הדבר הראשון שהם עושים בבוקר זה לבדוק את הרשתות החברתיות.
"זה כמו קריז"
המרחק משימוש מוגזם במסכים להתמכרות של ממש הוא לא רב. ובישראל 2022, בוגרת הסגרים והלימוד מרחוק, אפשר להיתקל בסיפורים שפעם נשמעו דמיוניים.
בועז פלק, פסיכולוג חינוכי מומחה, העובד בשירות הפסיכולוגי בראשון לציון, נתקל לא פעם בתלמידים שלא הגיעו לבית הספר, אחרי שישבו בלילות מול המסכים: "אחרי שההורים היו הולכים לישון, הם היו מדליקים את המחשב ומשחקים כל הלילה, ואז בבוקר הם לא מצליחים לקום. "בקורונה", מסביר פלק, "למעשה נוצרה לגיטימציה לשימוש במסך וילדים שיש להם קשיים ממילא נשאבו לזה. במשפחות שבהן היה קשר קונפליקטואלי או שההורים היו פחות מעורבים, הקושי היה גדול יותר".
גם למטפל בשיטת NLP, צור וויש היתה מטופלת שהפסיקה ללכת בית הספר: "היא התמכרה למשחקים אונליין ובלילות שיחקה מול שחקנים בארה"ב ולכן ישנה בבקרים ולא הלכה לבית הספר", הוא אומר, "בסופו של דבר, בהתערבות רשויות הרווחה, הנערה הוצאה מהבית והועברה לפנימיה".
מטופל אחר של וויש הגיע למצב שבו הפסיק לאכול בעקבות ההתמכרות למסכים: "בשלב מסוים הוא קיבל בעצמו החלטה לנתק את עצמו מהמחשב והיו לו ממש תסמינים של גמילה מסמים. למשל, כשהיה אצל חברים והמסך במקרה היה פתוח על המשחק שנהג לשחק בו, תקפו אותו גלים של התרגשות ואודם בפנים".
תופעות כאלה של קריז איפיינו גם את הנער שהיה מטופל של הפסיכולוג הוד קציר, שחווה מצוקה כה גדולה בכל פעם שהוריו ניסו לנתק אותו מהמחשב, עד כדי כך שההורים חששו שיעשה משהו לעצמו. "זה הגיע למצבים נוראיים", הוא אומר, כולל אלימות כלפי ההורים כשלוקחים את המחשב, זה כמו 'דודא' למשהו".
"זה באמת כמו קריז", מאשרת גם אורנית וינשטוק, פסיכולוגית ומומחית להתמכרויות, שעבדה במשך שנים בשלוחה בקולורדו של מרכז הגמילה הנוצץ בטי פורד, שהרבה ידוענים מכורים עברו אצלו.
נזקים ארוכי טווח
מטבע הדברים, רוב המכורים הם בני נוער והשאלה המנקרת בראש היא מה הם הגורמים שמביאים חלק מן הילדים להתמכר בעוד אחרים לא סובלים מכך: "בני נוער הסובלים מקשיים חברתיים או לימודיים, הפרעת קשב, דכאון הפרעות חרדה - מועדים יותר להידחף לעבר שימוש אינטנסיבי במסכים", מסביר פלק, "התנהגות שהמחקרים בתחום מסווגים תחת "מודל הפיצוי" - שימוש במסך נעשה על מנת למלא את החוסר, החסך".
"ההתמכרות הזו יושבת על איזה קושי - חברתי, לימודי, רגשי - קושי בחיים האמיתיים", אומרת גם ויינשטוק. "המסכים ומשחקי המחשב מספקים איזה עולם שבו ילדים וגם אנשים בוגרים נוחלים הצלחה ותחושת מסוגלות. גם אם מדובר בתחליף להישגי חיים ופיתוח יכולות במציאות, כמו למשל הצלחה חברתית (לייקים, מספר עוקבים - ה"מ) זה עדיין מוביל לתחושת היי. הנזקים והפגיעה מתרחשים בטווח הזמן המתמשך ולא המיידי. אז למה שירצו לצאת משם?!"
הפגיעות שנגרמות לילדים שמתמכרים כמובן לא נעצרות בילדות: ויש לכך השלכות הרות גורל על העתיד שלהם. ויינשטוק מספרת למשל על אחד ממטופליה, "בחור מצפון הארץ שגדל בבית נורמטיבי לחלוטין". כשהיה בן 13 אירע אירוע קשה כלשהו בחייו. הוא נשאב למסכים, ולמעשה חדל לחלוטין ללכת לבית הספר והתנתק חברתית. "המשפחה חשבה שהוא מפתח קריירה עצמאית כמתכנת", אומרת ויינשטוק, וממשיכה ומספרת שלאורך 14 שנים הוא פשוט לא יצא מהבית.
לא הלך לצבא?
"הוא השתחרר על פרופיל נפשי. אני פגשתי אותו בשנות העשרים לחייו, כשהיה משחק משחקי מחשב במשך ימים רצופים עד שהיה מתמוטט ונרדם. מדובר במשפחה עם זוג הורים אוהבים, אינטליגנטיים, שני אחים קצינים. היום הוא בחור שלמרות שהוא בשנות השלושים לחייו הוא רגשית צעיר בהרבה מהגיל הכרונולוגי. הוא היה ועדיין צריך לעבור, מה שאני קוראת, 'קאצ'-אפ' התפתחותי.
"גם היום, אחרי עשור של טיפול, התפקוד שלו הוא ראשוני. כשהוציא רישיון נהיגה, זה מבחינתנו היה סוג של נס רפואי".
הרגע שלפני ההתמכרות
הניסיון להעריך את היקף התופעה הוא מורכב כי עצם ההגדרה של התמכרות למסך היא מורכבת, כפי שמסביר הפסיכיאטר פרופ' שאולי לב-רן, מייסד-שותף במרכז הישראלי להתמכרויות, המרכז לבריאות הנפש לב השרון ואוניברסיטת תל אביב. "חשוב לחדד את הדברים: האם הכוונה להתמכרות מוכרת וספציפית שמתווכת דרך מסכים, כמו פורנוגרפיה או הימורים, או לעצם אובדן השליטה של כולנו על השימוש במסכים: העיסוק הכפייתי בסמארטפון, טשטוש הגבול בין עבודה ופנאי, קושי להתרכז בדברים אחרים וכיוצא בזה. אין כיום הגדרה רשמית של התמכרות למסכים באופן כללי, ולכן אין קריטריונים ברורים ואנחנו עדיין בשלב שלצד זה שכולנו מבינים שיש כאן בעיה אוניברסלית, רב הנסתר על הגלוי"
מבחינת ה-DSM, שהוא הכלי האבחוני להפרעות נפשיות, וה"תנ"ך" של הפסיכיאטרים, אומרת ד"ר עינב סודאי, מהמרכז הרב תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, ההתמכרות להימורים היא ההפרעה היחידה שהוכרה כהתמכרות התנהגותית, בעוד שכל שאר ההתמכרויות ההתנהגותיות - כמו למשל התמכרות לשופינג - עדיין לא מוגדרות ככאלה. "זה לא אומר שלא מדובר בהפרעה", היא אומרת, "אבל אין עדיין מספיק מחקר בנושא שמאפשר להגדיר ולסווג זאת תחת הפרעה". עם זאת, לדבריה, כבר ב-2018 הכיר ארגון הבריאות העולמי (WHO) בהתמכרות למשחקי מחשב כהפרעה.
הרמה הבאה היא ״אביוז" - ויינשטוק מסבירה שרגע לפני ההתמכרות האמיתית מתרחש "אביוז", שימוש לרעה במסך. דוגמה בולטת היא למשל שימוש במסך כהימנעות חברתית. כשאדם יושב עם חברים או עם בני משפחה והוא לא לוקח חלק, אלא שקוע במסך, מנותק ובתוך בועה. הוא כאילו משדר: אתם לא מעניינים אותי. לפעמים את רואה בני משפחה שכל אחד מהם בתוך המסך שלו, מה שיכול להעיד על חוסר תקשורת, ניתוק רגשי, אולי אפילו עוינות. אותו דבר אם מישהו מתקשה להירדם לפני ששוטט ברשתות חברתיות, זו התנהגות טרום התמכרותית, שבה המסך מהווה תחליף והאדם גולש למציאות אלטרנטיבית".
ההתמכרות: המרדף אחרי ההיי
כולנו יכולים להזדהות ברמה זו אחרת עם בעיית התמכרות למסכים, אלא שההתמכרות עצמה היא ממש לא משהו שכולנו סובלים ממנו. פלק מציין שמשך הזמן מול המסך הוא לא אינדיקטור לקיומה של "התמכרות", אלא מידת הפגיעה בתפקוד. אצל ילדים הפגיעה יכולה להיות בשעות שינה, בתפקוד הלימודי, בהימנעות מפעילויות חברתיות, מחוגים, ממפגשים משפחתיים, בגניבת כסף כדי לרכוש משחקים ועוד.
ויינשטוק מחדדת: "בשלב ההתמכרות האדם מפתח תלות, הוא לא יכול בלי זה. יש בהתמכרות הזו מאפיינים שזהים למקרים אחרים של התמכרות, כמו צריכה הולכת וגוברת (של סם, אלכוהול, מין, הימורים - ה"מ) כדי להגיע לאותה רמה של היי, ובתהליך הגמילה ממש אפשר לראות תסמינים של קריז".
לדברי לב-רן, התמכרויות ככלל לא מוגדרות באמצעות כמות או היקף הצריכה של הדבר אליו מכורים, אלא על פי שלושה פרמטרים עיקריים: "הראשון - גופני במהותו - סבילות וגמילה. ככל שעובר הזמן אני עושה את זה יותר ויותר, ואם אני מנסה להפסיק אני סובל מתסמיני גמילה. השני - שההתנהגות תופסת חלק גדול יותר ויותר מהקשב שלי, ובאה על חשבון פעילויות שונות, כמו מפגשים חברתיים, פעילויות פנאי, ועוד; השלישי - שאני מנסה לשלוט בזה ולצמצם את השימוש, ולא מצליח למרות הנזקים שההתנהגות הזו מביאה איתה.
"המטרה של הקריטריונים האלו, ושל אבחון בכלל, הוא להבחין בין מצב תקין לבין מצב פתולוגי שדורש טיפול. לכן יש חשש להגדיר התמכרות כללית למסכים, שכן זה יהפוך את רוב האוכלוסייה לחולים, והאבחון יאבד מערכו. ועם זאת, גם אם לא מדובר באבחנה רשמית, אין ספק שבמובנים רבים אובדן השליטה על שימוש במסכים מזכירה התמכרויות רבות אחרות".
הפתרון הסיני: מחנות סגורים
מה עושים כשילדים מגיעים למצבים קיצוניים - מפסיקים לאכול או לא הולכים לבית הספר בגלל התמכרות למסכים? בסין הוקמו לשם כך מחנות גמילה יעודיים. לפני מספר שנים יצרו הבמאיות שוש שלם והילה מדליה את הסרט "לכודים ברשת" שעסק בדיוק בכך: בני נוער שהגיעו למצב שלא ישנו, לא אכלו, אפילו לא הלכו לשירותים, אלא עשו צרכים בחיתולים. מבחינת הממשלה הסינית, כל מי שעסק במשחקי מחשב לאורך למעלה משש שעות ביום נחשב למכור והטיפול בו נעשה במוסדות סגורים, מעין מחנות עבודה או מחנות צבאיים, שבהם המכורים קיבלו חינוך מחדש. בסין לבדה יש כמה מאות של מוסדות כאלה.
הסרט, שהוצג בפסטיבל סאנדנס - פסטיבל הקולנוע העצמאי היוקרתי - מתאר סיטואציות קשות: נער שנלקח על ידי אנשי האכיפה ותוך כדי כך מתחנן להוריו שלא יאפשרו להם לקחת אותו, וההורים משיבים לו שהם אלה שקראו לאנשי האכיפה לקחת אותו. במקרה אחר אם מספרת בבכי לבנה שנלקח למוסד כזה, כיצד סבלה כל אימת ששמעה את רחש אצבעותיו על המקלדת מעבר לדלת חדרו.
בשיחה עם "גלובס" מספרת שלם כי סין היא המדינה הראשונה שהכריזה על התופעה כהתמכרות. בני הנוער שוהים במחנות הללו שלושה חודשים, במהלכם הם מקבלים הרצאות, טיפול פסיכולוגי וכן טיפול תרופתי שנועד להתמודד עם תופעות הלוואי של ההתמכרות למסכים, כמו חרדה ודיכאון.
"כל הכישורים החברתיים שלהם נעלמים", אומרת שלם, "צריך לזכור ששיטת החינוך הנוקשה בסין והתחרותיות הגדולה מייצרות קושי מאוד גדול לבני הנוער, מה שדוחף אותם למציאות הווירטואלית שבה, בניגוד לחיים האמיתיים, הם מקבלים תגמול מיידי".
מה שדחף אותה לתיעוד הזה, היא אומרת, היא ההבנה שהאינטרנט, בצד התועלת הגדולה שלו, פוגע ביכולות בינאישיות. "כשסיימתי את הסרט", היא מספרת, "אחד הגיבורים אמר משפט שנחרת בזכרוני: הוא אמר שכשהוא מרגיש בודד הוא ניגש למחשב, ושם הוא פוגש בצד השני אדם בודד כמוהו".
על פי מנהל המחנה שבו צולם הסרט, פרופ' טאו, הטיפול מביא לכ-70% הצלחה. שלם טוענת כי בעיית ההתמכרות למסכים היא אוניברסלית, במערב כמו במזרח, אך משום מה "בישראל טומנים ראש בחול ומתכחשים לכך שהבעיה קיימת גם כאן. אפשר לבקר את השיטות בסין, אבל אי אפשר להתכחש לכך שזה קיים גם אצלנו".
ישראל: אין מכונים יעודיים
אלא שבמערב, בניגוד לסין, עדיין אין מוסדות המתמחים רק בגמילה ממסכים, כך אומרת וינשטוק: "יש קבוצות תמיכה להתמכרות לפורנו דרך המסכים, או להימורים שנעשים היום הרבה דרך המסכים, אבל אין מוסדות יעודיים".
ומה בכל זאת אפשר לעשות כאשר הילדים מגלים סממנים מדאיגים של התמכרות? פלק אומר כי "במצבים שהילדים מפסיקים לבוא לבית הספר אני מבקש מצוות המורים להגיע אליו הביתה, לשלוח אליו חברים לכיתה, ומבחינת המשפחה - ממש לשבת אצלו בחדר עד שיימצא פתרון למצב. חשוב מאוד שההורים יהיו מעורבים: קודם כל, שיידעו מה קורה עם הילדים כמה זמן הם מול המסך; שנית, שיספקו אלטרנטיבות. אם אתה מגביל ילדי בזמן מסך, אתה צריך לייצר לו אלטרנטיבה".
להמלצה הזו יש חשיבות רבה ויש לכך גם תימוכין מדעיים. סודאי מסבירה: "במצב של התמכרות מערכת התגמול עובדת בצורה לא מאוזנת. במחקרים שעשינו ראינו שאם אנו נותנים סביבה מועשרת לחולדות, אנו מצליחים לגמול אותן מסמים. כשנתנו להן סביבה מועשרת של משחקים, של מזון מגוון, של אינטראקציה חברתית, וחידשנו את הסביבה המועשרת באופן קבוע, זה הביא לשינויים מוחיים - ליצירת נוירונים חדשים במוח - וראינו שהן נגמלו. לעומת זאת, החולדות שהיו בסביבה ענייה, לא הצליחו להיגמל.
"אם ננסה לתרגם את זה לבני אדם, כדי שלא ניפול לתוך התנהגות ממכרת שממנה מגיע כל התגמול - במקרה הזה המסך - הרעיון הוא להשאיר את מערכת התגמול שלנו מגורה ומסופקת על ידי קבלה של תגמולים שונים ומגוונים. לכן חשוב מאוד לדאוג להוסיף גירויים כמו הרצאות, הצגות, ספורט, טיולים בטבע, מפגש עם חברים, חוגים. כלומר להעשיר את הפעילויות ולתת חלופה לקבלת תגמול ממקורות אחרים. הפרשת הדופמין (חומר כימי המופרש במוח ונותן את תחושת ההנאה - ה"מ) ממקורות אחרים, טבעיים, תפחית את הכמיהה למסך משום שמערכת התגמול מסופקת. למשל בחו"ל אנחנו כמעט ולא משתמשים במסך, כי אנחנו מקבלים תגמול מדברים אחרים".
המדע מספק עוד הסבר מדוע בקורונה יותר ילדים פתחו דפוסי התמכרות: "בקורונה למשל היינו בסביבה מאוד ענייה של בידודים וסגרים, ובנוסף הסטרס היה גבוה משום שעמדנו בפני מגפה עולמית שגם השפיעה עלינו מבחינה כלכלית, וכל זה מהווה קרקע פוריה להתמכרויות. איך אפשר למנוע את זה? לאפשר סביבה מועשרת גם במגבלות הקיימות, להציע חלופות לתגמול שנותן המסך".
פרופסור לב-רן מדגיש כמה המשימה הזו מורכבת: "פונקציות רבות במחשב ובסמארטפון מתוכננות באופן מכוון כך שנתמכר אליהן ומדובר בכלים שלא היה כדוגמתם מבחינת הזמינות האינסופית של תכנים שניתן לצרוך - זה כמו סוכן סמים שמציע לנו את כל הסמים שדמיינו אי פעם, ברגע זה, ועוד בחינם. תוסיפי לזה את העובדה שאנו עובדים עם הכלים האלו, כך שהגבולות מיטשטשים, ומאותה סיבה בדיוק קשה לעתים קרובות להמשיך לקיים שגרה ממושכת תוך התנזרות ממסכים, כמעט לא ריאלי".
סנונית ראשונה: גמילה אונליין
אחד המכונים היחידים שמקדישים התייחסות נפרדת להתמכרות למסכים בישראל הוא אלן קאר, שהשיק סדנה ייחודית בנושא. כשאני שואלת את עומר רייכמן, מנהל תחום גמילה ממסכים במכון, אם זה מפני שהיתה להם אינדיקציה לגידול בהיקף התופעה, אולי בעקבות הקורונה, הוא מופתע משהו מהשאלה: "לא צריך שום אינדיקציה. רואים שהקורונה הביאה לגידול משמעותי. 100% מהאנשים מכורים, ורובם לא מודעים לצריכת זמן המסך שלהם. אם תגידי לאדם שהוא היה 8 שעות על המסך, הוא לא יאמין. הוא מבין שזה דפוק שהוא יושב עם המשפחה ובטלפון, אבל אין לו שליטה על זה. זה פוגע בזוגיות, במשפחה, ביצירתיות. הזמן שלנו במקלחת זה כיום הזמן המת היחיד שיש לאנשים".
באופן מעט אירוני, סדנת הגמילה ממסכים של אלן קאר היא דיגיטלית. היא אורכת שעתיים וחצי בלבד, ורייכמן מסביר שמכורים למסכים הם אנשים שזקוקים לגירויים חדשים כל הזמן, כך שהסדנה חייבת להיות תכליתית ומרוכזת. במהלכה המטופלים לומדים לשנות את התפיסה שלהם לגבי הסמארטפון, ובמילים אחרות, מסביר רייכמן, "להתחיל להסתכל על המכשיר כעל מוצר פונקציונלי ולא כעל משהו שנועד להעסיק אותך 24/7. ברגע שאתה תופס את הסמארטפון ככלי עזר, יהיה לך הרבה יותר קל לשלוט בזה".
"אחד האתגרים המשמעותיים ביותר", מסכם לב-רן, הוא שפונקציות רבות במחשב ובסמארטפון מתוכננים באופן מכוון שנתמכר אליהם ומדובר בכלים שלא היה כדוגמתם מבחינת הזמינות האינסופית של תכנים שניתן לצרוך - זה כמו סוחר סמים שמציע לנו את כל הסמים שדמיינו אי פעם, ואת כולם אפשר לקבל כרגע, ועוד בחינם. תוסיפי לזה את העובדה שאנו עובדים עם הכלים האלו, כך שהגבולות מיטשטשים, ומאותה סיבה בדיוק קשה לעתים קרובות להמשיך לקיים שגרה ממושכת תוך הינזרות ממסכים, כמעט לא ריאלי".