תלמידי תיכון / צילום: שלומי יוסף
הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב ויו"ר קפיטליזם קשוב ישראל (חל"צ)
מערכת החינוך חולה, ולא, לא בקורונה. הקורונה פשוט חשפה את מחלתה ואת מחדליה, אבל הבעיה שלה היא הרבה יותר שורשית ולא התחילה בשנתיים האחרונות.
תקציב החינוך במדינת ישראל הוא דה-פקטו התקציב הגדול ביותר מבין משרדי הממשלה, גדול יותר מתקציב הביטחון, שהרי לתקציב הפורמלי עתיר הממדים צריך להוסיף את התקציב הלא פורמלי שכולל את הוצאות העתק שיש למשקי הבית מעבר לחינוך ה"חינם" בישראל.
והגיע הזמן לשאול: מה אנחנו מקבלים בתמורה, מהם התוצרים לכסף הגדול הזה שמגיע מהמסים שאנחנו משלמים. והתשובה - מעט מאוד ורע מאוד.
מערכת החינוך מעולם לא אהבה למדוד את עצמה מחשש שהמדידה תחשוף את קלונה. בחיים העסקיים מקובל לומר שמה שלא מודדים אותו פשוט לא קיים. והנה, הצטרפותה של ישראל ל-OECD אילצה את מערכת החינוך להתמודד מול מערכות החינוך באירופה בנתונים השוואתיים ואז מתברר גודל ה"ברוך". מבחני פיזה הראו שהתפלגות רמת התלמידים בישראל היא כזו שיש אחוז קטן של מצטיינים מאוד, לא שונה מהמצב בהרבה מדינות אחרות, אבל בישראל יש אחוז גבוה מאוד של תלמידים גרועים מאוד בקצה השני של ההתפלגות, הרבה יותר ממדינות אחרות.
שורת מחדלים
ממה זה נובע? זה נובע משורה של מחדלים שלא התחילו אתמול. החל משרי חינוך שלכל אחד מהם הייתה אג'נדה אישית שמבחינתו הייתה הטובה ביותר עבור תלמידי ישראל ללא כל אסטרטגיה חינוכית עקבית, דרך איכות לא מספקת בלשון המעטה של מורי ישראל, חוסר יכולת כמעט מוחלטת לפטר מורים שאינם מתאימים לתפקידם, תגמול מורים על פי ותק ולא על פי כישורים והצלחה, פערים באיכות החינוך שניתן במרכז מול הפריפריה, ואי מתן אוטונומיה של ממש למנהלי בתי הספר, ועוד. והתוצאות ניכרות הן באלימות בין התלמידים בבתי הספר והן בתסכול גובר של המורים, ודווקא, כנראה, הטובים יותר, שחלקם פורשים מן המקצוע שהופך בנסיבות האלה ליותר שוחק מאשר היה אי פעם ויוצר מחסור ניכר במורים.
והנה, כאילו כדי לחשוף את פרצופה המכוער של מערכת החינוך, מגיעה ההצעה לבטל את בחינות הבגרות בהיסטוריה, באזרחות, בספרות ובתנ"ך, ולהחליף אותן ב'עבודות גמר'. התוכנית הזו מעבירה מסר ברור של מה חשוב ומה הרבה פחות חשוב.
ברור לגמרי מה יקרה ללימודים האלה בתיכון, וכמה מהתלמידים ימשיכו בלימודי מדעי הרוח באוניברסיטאות שנמצאים כבר בתהליך מתמשך של הידרדרות.
אין ספק בכלל שמערכת החינוך אמורה להכין את תלמידיה לחיים, אבל מה המשמעות של האמירה הזו? האם תפקידה לחנך את התלמידים להיות אזרחים טובים אפרופו ביטול הבחינה באזרחות? ממושמעים, או דווקא ביקורתיים עם יכולת חשיבה עצמאית? האם תפקידה לתת כלים לבוגריה להתמודד עם עולם התעסוקה העתידי, וגם מעבר לו?
אני טוען שבעולם התעסוקה העתידי יש למדעי הרוח לא פחות חשיבות מלימוד מתמטיקה, ולדעתי גם הרבה יותר. כבר כיום, חברות הטכנולוגיה הענקיות מחפשות דווקא הרבה מאוד עובדים שסיימו את לימודי מדעי הרוח, לרבות, למשל, פילוסופיה. יותר ויותר מתברר שגיוון לסוגיו מייצר תרבות ארגונית טובה יותר ויצירתית יותר.
כללו של דבר, מערכת החינוך בישראל שנהנית מתקציבי עתק שהולכים למקומות הלא נכונים משוועת לקביעת אסטרטגיה עקבית ארוכת טווח ולא ל'שליפות' של שרי חינוך לדורותיהם, והיא זקוקה לרפורמה יסודית מאוד. "הרפורמה" של משרד החינוך לביטול בחינות הבגרות האלה לא מציינת את פשיטת הרגל של המשרד הזה כי מערכת החינוך פשטה את הרגל מזמן.
בנייה מאפס
רפורמה אמיתית משמעותה שינוי כולל במערכת, היא אומרת בניית המערכת מנקודת האפס.
הרפורמה המתבקשת כיום דורשת הרבה מאוד מהלכים שינערו את המערכת מהקיבעון המחשבתי וההתנהגותי שלה. המהלך המרכזי צריך להיות שיפור דרמטי באיכות המורים בישראל, כי בחינוך הכל מתחיל ונגמר במורים. ניתן להשיג זאת על ידי העלאה דרמטית, הדרגתית במתווה מוסכם של שכר המורים המתחילים, צמצום פער השכר בינם לבין המורים הוותיקים, מתן שכר דיפרנציאלי למורים על פי מידת הצלחתם ואפליה תקציבית מתקנת של החינוך בפריפריה עם מורים שיתוגמלו על נכונותם ללמד בפריפריה.
זהו מהלך מורכב, מסובך וייקח זמן, אבל זהו מהלך הכרחי.
בלי זה המערכת תמשיך לקרטע ולהידרדר והמקום הנוכחי שלה עוד עלול להיראות כפאר היצירה. המשך המצב הקיים עם קישוטי "רפורמה" משמעו פיגוע אסטרטגי בחברה הישראלית.