אליעד שרגא. מעולם לא קיפל את הדגל שבשמו פועל - המאבק נגד השחיתות / צילום: אמיל סלמן-הארץ
הכותב, שותף במשרד עוה"ד אלדד-פרץ, היה מנהל המחלקה לעבירות כלכליות בפרקליטות המדינה בין השנים 2021-2013 ושימש מ"מ פרקליט המדינה בשנת 2020
החודש צוין היום הבינלאומי למאבק בשחיתות. זו הזדמנות ראויה לחזור לשורשי המערכה על טוהר המידות בישראל, ולהזכיר שוב את "שורת המתנדבים" ואת אליקים העצני ז"ל שהלך לאחרונה לעולמו. לאחר פטירתו דובר בעיקר על פעילותו הפוליטית, ועל אישיותו החמה והמיוחדת. גישתו שילבה נאמנות ליישוב כל הארץ (אתנסח כאן לפי דרכו המשוערת) עם דאגה כנה ופעולה מעשית לבניית יחסים טובים עם שכניו הערבים. אוזכר גם ארגון "שורת המתנדבים" שהעצני היה ממקימו ומוביליו. הארגון היה בעיני רבים, וגם בעיני, מחלוצי וממעצבי המאבק בשחיתות בישראל. בהקשר זה נכתב מעט ביחס למה שנאמר על יתר פעילותו של העצני, שעוררה עניין ציבורי אקטואלי רב יותר.
"שורת המתנדבים" הייתה מסגרת לפעילות אזרחית על-מפלגתית, שביקשה להשפיע על התנהלותה של המדינה שזה עתה קמה. בידה האחת עסקה בהתנדבות למען החלשים בחברה, ובידה האחרת נלחמה בהשתלטות המנגנונים הפוליטיים על משאבי המדינה ובשחיתות בממסד.
אחת העובדות ש"קופצת" לנגד עיניו של כל קורא בן-זמננו, היא שהעצני, כמו הפסיכולוג חנן רפפורט, חברו לייסוד "השורה" ועוד כמה מחבריהם, היו פעילים במפא"י. העצני אף היה יו"ר תא הסטודנטים של מפלגת השלטון באוניברסיטה העברית.
כן: האנשים שהיוו את הרוח החיה בארגון כה ביקורתי כלפי חוליי "המערכת", היו חברי מפלגתו של בן-גוריון. בחברה שלנו היום, שבה עמדותיהם של רבים בציבור כלפי המאבק בשחיתות נקבעות לפי פוזיציה פוליטית, העובדה הזו מרתקת ומעוררת השראה . בהמשך, הואשמו אנשי "השורה" ע"י מפא"י בהאשמות שונות ומשונות, כך שאין מקום להרחיב את התיאור האידילי גם להתנהלותה של המפלגה. מה שראוי להיזכר הוא שערכיו של העצני הביאוהו להוביל מאבק בשחיתות כאילו לא תמך בבן-גוריון, ולהמשיך לתמוך במפא"י כאילו לא נרדף על-ידה בשל מאבקו בשחיתות.
מאבק בשחיתות, ללא הנחות לחוקרים
היו אלה אנשים, שהעמידו את טוהר המידות מעל ההשתייכות הפוליטית. עליונות המאבק בשחיתות על המפלגתיות נלמדת גם מגיוון הכיוונים הפוליטיים שהמשיכו בהם, לימים, חברי "השורה": חבר בולט ב"שורה" היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, מבקר נחרץ של הדרך הפוליטית שאימץ העצני בהמשך. אחרי הסתלקותו של העצני, חבר ה"שורה" הידוע ביותר שמצוי עמנו ופעיל בחברה הישראלית הוא פרופ' אמנון רובינשטיין יבדל"א, שגם גישתו לכמה מנושאי חיינו המרכזיים שונה לחלוטין מגישתו של העצני.
זיכרון משמעותי שצרוב בתודעה הציבורית מ"השורה" נוגע לתביעה שהגיש נגד חברי הארגון עמוס בן-גוריון, שהיה סגן מפכ"ל המשטרה ובנו של רה"מ דאז. בפרסומי הארגון הוזכר יחס משטרתי מקל לחשודים שהיו מקורבים לעמוס בן-גוריון. נטען גם, שבן-גוריון קיבל טובות הנאה מאיש עסקים, שבביתו התגורר ללא תמורה. עמוס בן-גוריון תבע את חברי השורה והתיק נדון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. חיובם של הנתבעים בפיצויים לבן-גוריון, בוטל ברובו בערעור, שבו מתחו שופטי העליון ביקורת חריפה על התנהלות המשטרה ובן-גוריון עצמו וגם על בית המשפט המחוזי.
ההליך הביא להדחתו של המפכ"ל סהר, ובהמשך להרשעתו בפלילים, בגין עדות שקר שנתן במשפט. ניתן להביט בכך כעבור כשבעים שנה ולהשתאות: אנשי "שורת המתנדבים" הבינו כבר אז, כי איום גדול ביותר על החברה הוא שחיתות בין "שומרי הסף" עצמם. ה"שורה" ידעה לחבור בפעילותה לגורמים רשמיים כדי להילחם בשחיתות, אך לא עשתה "הנחות" כלשהן לפרקליטים או לחוקרים, כשהם כשלו בהתנהלותם האישית. בעידן שבו נוטים לצופף שורות ולהתעלם מעבירות ומהתנהלות בעייתית של אוכפי ואוכפות החוק, בטענה שהטיפול בהן "עוזר למושחתים", זהו שיעור חשוב.
עם הזמן, דרכי השחיתות נעשות מורכבות יותר, אך מסתבר שכבר אז השחיתות הייתה מתוחכמת. "השורה" עסקה במקרים שבהם ניתנו לעובדי ציבור תנאי פרישה חריגים, מעל ומעבר למה שהכתיבו הכללים. אכן, לא די במאבק במעטפות כסף, ויש לעסוק גם בחסימת הדרכים שבהן עובדי ציבור מוצאים דרך לתגמל זה את זה מקופת הציבור בדרכים "חוקיות", ולחלק לעצמם מתנות על חשבון הציבור, תופעה שראינו כמה וכמה והמשכים לה.
"השורה" לחמה, כבר אז, ב"סגירת עניינים" מביכים בבתי דין פנימיים, במקום "לטפל בכביסה המלוכלכת" במקום הראוי לה, בתי המשפט הפליליים. כך היה בפרשה שבה בכיר במשרד התחבורה הועמד לדין על מעשים שלמעשה מהווים לקיחת שוחד, בפני בית דין מפלגתי פנימי. דומה, שגם הניסיונות לתעל את הסתבכויותיהם של "אנשי שלומנו" לדיון בפורומים נוחים לא פסקו גם היום, למרות שבעקבות פעילות שורת המתנדבים חוקק חוק שאוסר זאת. אני עוד זוכר כיצד פרקליט מדינה ניסה לשכנע את מנכ"ל משרד המשפטים לנזוף בפרקליט, כדי לסיים בכך את הטיפול ולא להביאו, כפי שהיה מתחייב, בפני בית דין משמעתי.
היו מאבקים ש"שורת המתנדבים" ניהלה יותר טוב מגופי האכיפה עצמם, ודווקא ההצלחה בהם מבססת את עצמאותה ועוצמתה של מערכת האכיפה עד היום. "השורה" חשפה עבירות של סגן-שר, וניכר היה שהגורמים הפוליטיים לא רואים כל פסול בהתערבותם הפוגענית בחקירה שנוהלה נגד חברם, לרבות בדיונים בממשלה ובכנסת, ובדרישה מהיועץ המשפטי לעצור את ההליכים. התופעות הללו היו קיצוניות וההתנהלות גלויה ובוטה. מי שעמד להגנת עצמאות שיקול הדעת של התביעה ויכולת המשטרה לחקור היו אנשי "שורת המתנדבים". רק במרחק בטוח אחריהם עמדו אנשי המשטרה והפרקליטות, שנראה היה שהם עצמם לא נרתעו מלקבל הנחיות מנבחרי הציבור.
פעולתו של ארגון כזה אינה נקייה מקשיים, ועלו טענות רבות נגדה כבר בזמן אמת. נטען שהשורה בנתה מערכת מודיעינית פרטית שאספה מידע על עובדי ציבור וחתרה למצוא ביניהם את ה"תפוחים הרקובים" גם באמצעות הפעלת סוכנים בתוך המשרדים, מעקבים, ושיטות שניתן לסווגן על התפר שבין דרכיה של עיתונאות חוקרת לבין פעולות של שירותי ביון. מרבית החוקרים לא סבורים שהטענות נגד "השורה" במישור הזה היו מוצדקות, אך הן צריכות לשמש תמרור אזהרה לפעילי טוהר המידות בהווה ובעתיד. גם הרשויות צריכות לזכור, שאין נלחמים בשחיתות באמצעות עבירות על החוק ופגיעה בערכים אחרים. מאבק בשחיתות - כן, פגיעה בזכויות חשודים והשחתת המשפט הפלילי בדרך להרשעה בכל מחיר של שליחי ציבור - לא.
עצירת נורמות פסולות בטרם התרחבותן
חלק מהנושאים שעסקה בהם ה"שורה" כגון נסיעות פרטיות של עובדי ציבור ברכב שהעמידה לשירותם המדינה, יכול להיראות היום כקטנוניות ואולי אף כ"טהרנות" יתר, אך צריך לבחון את הדברים בשני מישורים: האחד - מול המצב בחברה ובמשק, כשהאזרחים "הרגילים" חיים במחסור ובקיצוב של מוצרי צריכה בסיסיים, לרבות דלק, החריגות הללו היו צורמות במיוחד. המישור השני שיש לבחון בו את הדברים היה אווירת השחיתות שהחלה להיווצר באותה תקופה, שגם בה, ולא רק באירועים מושחתים חמורים של שוחד, חייבים לעסוק. נזכיר, שמדובר בראשית ימי המדינה וגם בראשית עיצוב הנורמות במגזר הציבורי. מה שהיה עלול להפוך אז לנורמה, אלמלא "השורה", היה מהווה את הבסיס שממנו הייתה מתפתחת שחיתות חמורה אף יותר.
גם היום, ובעיקר כשעוסקים בעבירה החמקמקה של "הפרת אמונים", שחובה להגדירה סוף-סוף בחוק על פי סטנדרטים קשיחים האופייניים לדין פלילי, שאלת האיזונים שמפעילים גורמי התביעה והחקירה בעולם המאבק לטוהר המידות, צריכה להטריד את כולנו. ניתן לזהות, אז והיום, כמה לוחמות ולוחמים בשחיתות שתוך כדי המאבק לוקים בהאדרה עצמית ונכשלים בקנאות יתר, רואים כל צל של "קח ותן" כהתגלמות השחיתות, ולא פלא שהם עצמם, בלהיטות יתר, עוברים את הגבולות בעבודתם. רק בהגינות תובס השחיתות, לא בשחיתות שכנגד, לא בהדלפות, לא בתרגילים מפוקפקים.
לא זוכים ליחס הראוי בחברה הישראלית
כבר אז הגן הארגון על חושפי שחיתויות בפני התנכלות. אם גם בשנות התשעים התחמק נשיא המדינה מחובתו להעניק לחושפים אותות הוקרה, וקרא להם "שטינקרים", ניתן לתאר מה היה הלך הרוחות בשנות החמישים, כש"השורה" התייצבה להגן על מכסמיליאן שטטנר, שפוטר מעבודתו במכס לאחר שהתלונן על מעילות. עד היום החברה הישראלית לא פיתחה את היחס הראוי לחושפי שחיתויות, ואירגונים כגון התנועה לאיכות השלטון, התנועה לטוהר המידות של יעקב אור ואביה אלף, ו"עוגן" של עו"ד חי בר-אל יחד עם עורכי דין פרטיים דוגמת עו"ד ערן גולן מתייצבים להגנתם. לעיתים לא רק החושפים, אלא גם מגיניהם, משלמים מחיר.
ביקורת הוטחה לאחרונה בד"ר אליעד שרגא, כשסרב לחזור בו, למרות הערות השופטים, מעתירה נגד שילובה של חברת כנסת ברשימה לכנסת הבאה. מנקודת ראותו שלו, הוא חשב, כנראה, שעדיף שהאירגון שהוא עומד בראשו ישלם הוצאות משפט, מאשר שיקפל בעצמו את אחד הדגלים שבשמם הוקם לפני 30 שנה: המאבק נגד קניית קולות בכנסת, באמצעות מכירת חברויות בכנסת עתידית. העמידה של שרגא על עקרונותיו ועמדתו הזכירה את העצני ז"ל, שנכלא משום שסירב לגלות את שמותיהם של חושפי השחיתות, שכן ההגנה עליהם הייתה אחד הדגלים של ארגונו שלו.
כאמור, המאבק בשחיתות היה רק אחד ממישורי הפעולה של "שורת המתנדבים". מישור חשוב אחר היה ההתנדבות עבור האוכלוסיות החלשות, בעיקר במעברות ובשכונות העולים וסיוע במיצוי זכויותיהם ובקשר בינם לבין השלטונות תוך גישור על בעיות של שפה ואי-היכרות עם המערכות. הדואליות בפעילות הארגון מרשימה, והיא הוסיפה ללגיטימציה שלו. שילוב של מאבק בשחיתות עם פרויקט סיוע משפטי לנזקקים, היא דרך שארגונים יכולים לעשות בו רבות גם היום .
הפעילות למען העולים והפעילות נגד השחיתות השלימו זו את זו. פרופ' פולה קבלו מציינת בספרה "שורת המתנדבים - סיפורו של ארגון אזרחים" שאליקים וציפורה העצני דיברו על כך שאת הפער בין הרטוריקה של סולידריות לאומית ושוויון סוציאליסטי, לבין המציאות המרה של התנכרות לדל, צריך היה לצמצם משני הכוונים: מ"צפון", לסייע לעולים, שאין למדינה די משאבים וחומרי גלם כדי לבנות להם בנייני קבע, והם גרים בצריפים ופחונים, ומ"דרום", להילחם באירועים דוגמת הקצאת מלט וחומרי בניה, שלא הוקצו לבניה לעולים, לבניית בריכת השחייה והווילה של קבלן עשיר ומקורב לשלטון.
הארגון גם ניסה להילחם במנגנון שחילק את האמצעים הדלים שעמדו לרשות המדינה הצעירה לפי מפתחות מפלגתיים. הקריאה לשיקולים ענייניים בחלוקת משאבים ובמינויים לתפקידים, החלה כבר אז, ולא נולדה עם מאבקנו בשימוש לרעה ב"כספים קואליציוניים" ובשוחד שגבתה תמורת הקצאתם סגנית השר פאינה קירשנבאום. מינויים פוליטיים היו אז לא רק לתפקידי מפתח: כל תקן פנוי הווה אחוזה של אחת המפלגות. ה"שורה" מחתה אז, כשבעת צמצומים פוטר עובד מצטיין וותיק, והושארו בעבודה עובדים גרועים וחדשים, שנהנו מהגנתה של סיעה אחרת מזו של העובד המפוטר. הנה-כי-כן, מאבק "השורה" בשחיתות לא עסק רק בצייד ראשי מושחתים, אלא גם בטיפול בעיצובן של המסגרות, ובייבוש הביצה שבה התפתחה שחיתות.
אציין שהמחקר המעמיק על פעילות שורת המתנדבים נערך כיובל אחרי דעיכת הארגון. הוא נכתב על ידי פרופ' פולה קבלו מאוניברסיטת בן-גוריון, בספרה "שורת המתנדבים - קורותיו של ארגון אזרחים". ספר מעמיק וקריא כאחד, מומלץ מאוד לכל מי שהדברים כאן יעוררו בו עניין. מלבד תיאור עובדתי הנסמך על שלל מקורות וראיונות, הספר מפתח מחשבות על הלקחים לימינו אנו, ועל חלקם של אירגוני חברה אזרחית במאבק בשחיתות. סיפורה של "שורת המתנדבים" מופיע בהרחבה גם בספרו המצויין של ד"ר אסף מצקין "קרוב מדי לקצה" המציג, חברתית והיסטורית, את תולדותיה של השחיתות בישראל.
יום המאבק בשחיתות הוא מועד מתאים לחזור לשורשים וללמוד מההתפתחות. ההישגים שנוצרו במהלך פעילותה של "שורת המתנדבים" משמשים את החברה הישראלית עד היום. הבעיות שעלו במהלך פעילותה, צריכות להטריד גם היום את כל מי שעוסק במאבק בשחיתות בישראל, בתוך הרשויות ובארגונים החוץ-ממסדיים. החיפוש אחר נקודות האיזון, שהחל אז, ממשיך.
כמי שעסק שנים במאבק בשחיתות, אני יודע שכולנו חייבים הרבה לאנשים שפעלו אז ועיצבו את הדרך. השביל הזה התחיל שם. והנה, אחד מראשוני ומצעירי "שורת המתנדבים" - היה לאחד האחרונים להשתחרר מהשורה. יהי זכרו ברוך.