צילום: Shutterstock
קולנוע הוא מדיום מזדקן. זו אמנות שגילתה בוקר אחד מול המראה בחדר השינה שערת שיבה ראשונה כבר עם פרוץ עידן הכבלים ושלושה עשורים מאוחר יותר היא מתעוררת
בכל בוקר כדי להילחם בקמטי הזמן. לצד שירותי הסטרימינג הצעירים, המהירים והזמינים, משתדל הקולנוע לא להסגיר את גילו. מספידיו, עוד בחייו, ירמזו בגסות רוח כי זקנתו מביישת את נעוריו. כי איך אפשר להתקיים בכבוד כאשר תחת כל עץ רענן צומחת תשתית טכנולוגית שמאפשרת לתוכן להגיע אלינו מתי שנרצה, כמה שנרצה ואיך שנרצה.
ואולי, במקום להאשים בנרגנות את התקדמות הדורות, היה עליו לשנן את הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", או את דברי הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". כי קברניטי הקולנוע, או ליתר דיוק שליטי הוליווד, היו אלו שהתחילו את המגמה האכזרית הזו כלפי הזקנים בזמן שהם היו היחידים שישבו על כס המלכות. כולם זוכרים את התחינה של השחקנים והשחקניות בהוליווד כלפי המושכים בחוטים: כזכוכית ביד המזגג, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג, כן אנחנו בידך מעביר זדון ושוגג. אבל הוליווד, כמו הוליווד, בכוונת מכוון, בזדון ולא בשגגה, טאטאה את זקניה וזקנותיה מתחת לשטיח האדום.
בכל דור ודור שולחת הוליווד את שחקניה המעוטרים לפנסיה מוקדמת. גיל 45 זה השיא של השחקנים הגברים - רף שהוא גם עליון וגם תחתון. אחרי אמצע העשור החמישי לחייהם, מוטב לשחקנים שיעשו הסבה מקצועית. לכו להיות במאים, אומרים להם זקני האקדמיה, אולי ככה תצליחו לקטוף פרסים בתור זקנים כמו קלינט איסטווד או סטיבן ספילברג, אולי תהיו מועמדים על פסקול כמו ג'ון וויליאמס האגדי, או טוב יותר - פשוט שבו פה לצידנו וחלקו לילדים שלכם ולנכדות שלכם את הפרסים, העיקר שלא תחשפו בפנינו את פניכם חרושות הקמטים.
התיקון שנעשה בהוליווד אחרי כמעט 90 שנות קיפוח אכזרי תקף היום רק עבור עוולות פוליטיות חברתיות וגזעיות ומטרתו היחידה היא למרק את הנפש. הנה השחורים זוכים בפרסים, הנה גם האסייתיות, הנה אפילו כמה מוטאנטים שזוכים לפריחה מסוימת בסרטי אקשן, אבל בכל הקשור לזקנים - מישהו כנראה הוריד אותם בתור לקופת החולים ושכח להחזיר אותם הביתה. ואם הזקנים הפכו לאזובי הקיר, מה תאמרנה האזובות.
א: 60 עד 60
הגיל הממוצע של הגברים שזכו באוסקר בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר בין השנים 2010-1961. בין העשור "הצעיר" ביותר (בין השנים 2010-2001), שבו הגיל הממוצע של עשרת הזוכים הוא 43.4, לבין העשור "הזקן" ביותר (בין השנים 1990-1981), שבו הגיל הממוצע של עשרת הזוכים הוא 47.4, מפרידות בסך הכול 4.1 שנים. זו עדות ניצחת לכך שלא משנה מתי ומהו הלך הרוח החברתי - חוקי הוליווד עובדים תמיד כשזה נוגע לגיל. במילים אחרות: לגיל "הנכון" בקולנוע האמריקאי אין צייטגייסט, אבל גם אין יותר מדי קמטים. אם הורגלנו בשנים האחרונות למצוא במגזינים בארץ ובעולם רשימות צעירות, מרעננות, מפרגנות ומהללות בסגנון "30 עד 30" או "40 עד 40", שמבליטות את ילדי וילדות הפלא שאמורים להיות הדבר הגדול הבא בתחומים שונים, הרי שהוליווד מתהדרת דווקא בפרויקט "60 עד 60" - מעין אקדמיה להדרת זקנים שמגבילה ב-60 השנים האחרונות את הזכיות בפרס הנחשב ביותר לשחקנים עד גיל 60.
60 הזוכים המאושרים באותה התקופה מתחלקים כך: 43% בני +40, 28% בני +30, 17% בני +50, 8% בני +60. מתחת לגיל 30 נמצא רק שחקן אחד, אדריאן ברודי (29), וגם מעל גיל 70 נמצא רק שחקן אחד, הנרי פונדה (76). גם עולם הקולנוע, הקשיש והעייף בהשוואה לתוכן שמופיע על מסכי הטלוויזיה והטלפונים החכמים שהכריזו מזמן על מותו, שייך לצעירים. לא צעירים מדי, כי בכל זאת מדובר בטקס האוסקר שאמור להיות במובן מסוים סמן של איכות ולכן בדרך כלל מדגיש סרטי דרמה ארוכים ומהורהרים שדורשים מהשחקנים הראשיים לעצב דמויות מורכבות יותר; אבל גם לא זקנים מדי, כי לאורך ההיסטוריה של הפרס החשוב בעולם הבידור אפילו זקני האקדמיה לא באמת רוצים לראות על המסך הגדול את עצמם אלא את עצמם בנעוריהם, אי שם לפני כמה וכמה עשורים.
בעשור המלא האחרון (2020-2011) אין אפילו שחקן אחד שחצה את גיל 60. גארי אולדמן היה הכי קרוב כשזכה בפרס על גילומו של ווינסטון צ'רצ'יל ב'שעה אפלה' (2017) שבועיים וחצי לפני שציין את יום הולדתו ה-60. אבל גם בשני העשורים שקדמו לכך לא היה מצבם של הזקנים טוב יותר: ג'ף ברידג'ס, שהיה בן 60 ו-93 ימים בזמן שזכה על תפקידו ב'לב לא שפוי' (2009), וג'ק ניקולסון, שהיה בן 60 ו-335 ימים בזמן שזכה על תפקידו ב'הכי טוב שיש' (1997), הם היחידים שהחליפו קידומת ל-6 וקיבלו באותן השנים את הפסלון המוזהב.
אדריאן ברודי, שזכה בגיל 29 ו-343 ימים על תפקידו בסרט 'הפסנתרן' (2002), הוא הזוכה הצעיר ביותר באותה תקופה. הנרי פונדה, שזכה בגיל 76 ו-317 ימים על תפקידו בסרט 'האגם המוזהב' (1981), הוא הזוכה המבוגר ביותר באותה תקופה. עבור פונדה היה זה גם תפקידו האחרון בקולנוע, שכן הוא מת כחצי שנה לאחר זכייתו בפרס. במשך 39 שנים החזיק פונדה בתואר הנכסף - כאשר בתפקיד סגניו מכהנים שלושה ינוקות בני 62, ג'ון וויין, ג'ורג' ארליס ופול ניומן, הצעירים ממנו בכמעט עשור וחצי - עד שלפני שנתיים הגיע סר אנתוני הופקינס ובגיל 83 ו-115 ימים גרף את הפסלון המוזהב על תפקידו בסרט 'האב' (2020). השחקן הכי מבוגר שהועמד אי פעם לאוסקר הוא כריסטופר פלאמר על תפקידו במותחן הפשע 'כל הכסף שבעולם' (2017) בגיל 88, ארבע
שנים לפני מותו, בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר. פלאמר התנחם שש שנים קודם לכן, בגיל 82 ו-75 ימים, בזכייה באוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט 'בגינרס' (2010) - והוא האדם הכי מבוגר שזכה בקטגוריה זו.
ב: הזקנים מחוץ לפוסטר
פלאמר הוא בסך הכול תירוץ נחמד להעמיק בנתוני הגיל של זוכי האוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר. הקטגוריה הזו מספרת סיפור שונה מזה של אחותה הבכירה. הגיל הממוצע של הגברים שזכו באוסקר בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר בין השנים 2020-1961 הוא 52.8 - מבוגר בכמעט שמונה שנים מממוצע הגיל של הזוכים בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. גם כאשר בוחנים כל עשור בנפרד, אפשר לראות כי הגיל הממוצע בארבעה מתוך ששת העשורים הללו הוא מעל 50.
60 הזוכים בקטגוריית שחקן המשנה בתקופה המדוברת מתחלקים באופן הבא: 32% בני +40, 20% בני +50, 17% בני +30, 12% בני +70, 10% בני +60, 7% בני +20 וגם שני נציגים שחצו את גיל 80: פלאמר, כאמור, וג'ורג' ברנס שזכה על תפקידו ב'צמד
בכותרות' (1975) חודשיים ותשעה ימים אחרי שהחליף קידומת. אם כן, בני ה-40 עדיין שולטים, אבל באופן פחות מובהק. כמו כן, בני ה-50 עוקפים את בני ה-30, ואילו בני ה-70 שכמעט לא קיימים בקטגוריה הראשית זוכים להישגים בקטגוריה המשנית. העשור המפתיע ביותר של שחקני המשנה הוא שנות ה-90. חצי משחקני המשנה שזכו באותו עשור - לצד כוכבים עולים כמו קווין ספייסי וקובה גודינג ג'וניור - חצו מזמן את גיל 60. הבולטים שבהם היו מייקל קיין בן ה-67 ('תקנות בית השיכר', 1999), וג'ין הקמן בן ה-63 ('בלתי נסלח', 1992), שכל אחד מהם הוסיף למדף הפרסים המפואר בביתו את הפסלון המוזהב השני בחייו.
היכולת של הזקנים להתמודד כשווים מול שווים בקטגוריה נחשבת באוסקר עשויה להיתפס כמחמאה גדולה, אבל למעשה היא טומנת בחובה חתיכת עלבון. המסר של טקסי הפרסים הוא ברור: הוליווד מעמידה בפרונט של כרזת הסרט את הצעירים ומחביאה את
הזקנים מחוץ לפוסטר בשורות האחוריות. לפי כללי המשחק ההוליוודיים, השחקנים הראשיים הם אלה שאחראים לתהילה, להערצה, לקהל הרחב ולכסף הגדול שמניע את התעשייה, ואילו השחקנים המשניים אחראים "רק" לתבלינים כמו ניסיון ואיכות. כדי להקל מעט על המצפון המציאו בהוליווד קטגוריית אוסקר לשם כבוד שאמורה לעשות חסד עם זקני שבט מקופחי הטקס, כמו לורן באקול (בגיל 84), ג'ינה רולנדס (בגיל 84), ליב אולמן (בגיל 83), דונלד סאת'רלנד (בגיל 82), וגם צעירים יותר כמו סמואל ל' ג'קסון (בגיל 74) וכמובן פיטר או'טול שזכה בפרס הניחומים בגיל 69 אחרי לא פחות משמונה מועמדויות עקרות קודם לכן.
ג: יוצאות לפנסיה בגיל 40
הגיל הממוצע של הנשים שזכו באוסקר בקטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר בין השנים2020-1961 הוא40.1. כלומר, במילים פשוטות, השחקניות הראשיות נדרשות להיות צעירות בכמעט חמש שנים מעמיתיהן הגברים. בין העשור "הצעיר", ביותר (שנות ה-70), שבו הגיל הממוצע של עשר הזוכות הוא 35.7 לבין העשורים "הזקנים" ביותר (בשנות ה-80 וה-90), שבהם הגיל הממוצע של עשר הזוכות הוא 45.4, מפרידות כמעט עשר שנים. זו עדות מטרידה על האופן התזזיתי שבו רואים בהוליווד את הדמויות הראשיות של נשים. כשזה נוגע לנשים שמחזיקות על גבן סרט, בהוליווד אפילו לא טורחים לייצר מגמה - גישה שמעידה על שטחיות, אקראיות ואדישות.
אם ב-60 השנים האחרונות אין ולו גבר אחד שזכה יותר מפעם אחת באוסקר בקטגוריית השחקן הראשי אחרי שחצה את גיל 60, באופן מפתיע, דווקא בקרב השחקניות הראשיות אפשר למצוא שתי יוניקורניות נדירות. הראשונה היא קתרין הפבורן, שגרפה את הפסלון המוזהב ארבע פעמים, מתוכן שלוש פעמים אחרי שחצתה את גיל 60 ('נחש מי בא לסעוד' בגיל 60, 'אריה בחורף' בגיל 61 ו'האגם המוזהב' בגיל 74). השנייה היא פרנסיס
מקדורמנד, שהוסיפה לזכייתה בגיל 39 על 'פארגו' שני פסלונים נוספים אחרי שעברה את גיל 60 ('שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי' בגיל 60 ו'ארץ נוודים' בגיל 63).
חוץ משתי יחידות הסגולה האלו, הסטטיסטיקה בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר מקדשת את רוח הנעורים. בקטגוריה הזו יש 61 זוכות בין השנים 2020-1961, בעקבות שוויון בטקס שנערך ב-1969 בין קתרין הפבורן בת ה-61 ('אריה בחורף') וברברה סטרייסנד בת ה-26 ('מצחיקונת'). 61 הזוכות בקטגוריית השחקנית הראשית בתקופה המדוברת מתחלקות כך: 38% בנות +30, 28% בנות +20, 18% בנות +40, 10% בנות +60, שתי זוכות בנות +50, וגם קתרין הפבורן בת ה-74, כאמור, ושיאנית גיל הזכייה בקטגוריה ג'סיקה טנדי בת ה-80 ו-292 ימים על תפקידה בסרט 'הנהג של מיס דייזי' (1989). לאורך אותן 60 שנים רק עשר שחקניות מעל גיל 50 זכו לגעת בגביע הקדוש. וכך, בזמן ששיעור הגברים שזכו בקטגוריית השחקן הראשי לפני גיל 40 עומד על רבע
מכלל הזוכים, שיעור הנשים שזכו בקטגוריה המקבילה לפני גיל 40 עומד על שני שלישים מכלל הזוכות. המסר הוא פשוט: שחקניות נשלחות לפנסיה מוקדמת כבר בגיל 40.
כשבוחנים כל עשור בנפרד כדי לזהות מגמה ולהבין מה השתנה ולמה, קשה מאוד לשים אצבע על אשם אחד מכיוון שכל אחד מהעשורים - בלי יוצא מן הכלל - תומך בתמונה העגומה. אבל יש תקופה חשוכה במיוחד שכדאי לשים לב אליה: ב-1996 זכתה סוזן סרנדון בת ה-49 באוסקר על תפקידה ב'גבר מת מהלך', ומכאן ואילך זכו בזו אחר זו פרנסיס מקדורמנד ('פארגו', בגיל 39), הלן האנט ('הכי טוב שיש', בגיל 34), גווינת' פאלטרו ('שייקספיר מאוהב', בגיל 26), הילארי סוונק ('גברים אינם בוכים', בגיל 25), ג'וליה רוברטס ('ארין ברוקוביץ', בגיל 33), האלי ברי ('מונסטר בול', בגיל 35), ניקול קידמן ('השעות', בגיל 35 ), שרליז ת'רון ('מונסטר', בגיל 28), שוב הילארי סוונק ('מיליון דולר בייבי', בגיל 30), ריס ווית'רספון ('הולך בדרכי', בגיל 29) - ורק הזכייה ב-2007
של הלן מירן בת ה-61 על תפקידה בסרט 'המלכה' עצרה סוף-סוף את הדרת השחקניות הראשיות מעל גיל 40 בטקס. במשך עשר שנים רצופות ישבו בסלון מול הטלוויזיה מאות מיליוני ילדות, נערות, סטודנטיות למשחק ושחקניות בתחילת דרכן, הן צפו בטקס ונאלצו להאמין למה שניסו להסביר להן המבוגרים בכוח: אתן לא יכולות לזכות בפסלון המוזהב אחרי גיל 39, אז אולי מוטב שתחלמו חלומות אחרים.
וזה המקום להיזכר באדריאן ברודי, אותו ברנש שזכה באוסקר בגיל 29 על תפקידו המבריק בסרט 'הפסנתרן' ואייש בבדידות את עמודת בני ה-20 שזכו באוסקר בקטגוריית השחקן הראשי. ובכן, בקרב השחקניות הראשיות אפשר לאתר ב-60 השנים האחרונות לא פחות מ-17 זוכות בתור הנציגות של אותה הקידומת. רק בעשור שעבר זכו באוסקר ארבע שחקניות בנות פחות מ-30: נטלי פורטמן ('ברבור שחור' בגיל 29), אמה סטון ('בירדמן' בגיל 28), ברי לארסון ('החדר' בגיל 26) וג'ניפר לורנס ('אופטימיות היא שם
המשחק' בגיל 22).
ד: הזקנה הראשונה במילניום השלישי
בשונה מהפערים על רקע מעמדי שמתגלים בנתונים של השחקן הראשי ושחקן המשנה, אצל הנשים הפער בין הגיל הממוצע של הזוכות בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר לבין הגיל הממוצע של הזוכות בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר הוא שנתיים בלבד. הגיל הממוצע של הנשים שזכו באוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר בין השנים 2020-1961 הוא 42.1. גם כאן מדובר בעשור פחות מהגיל הממוצע של עמיתיהן הגברים. וגם כאן יש מסר ברור: לשחקניות לא נשמרה אפילו הפריבילגיה הגברית המפוקפקת של להזדקן ולהידחק אל מאחורי הפוסטר. שחקניות שרוצות לזכות באוסקר חייבות להיות צעירות (ויפות) בין אם הן מככבות בתפקיד הראשי ובין אם הן מסתפקות
בתפקידים משניים.
מצד שני, בקטגוריה הזו, יותר מכל שלוש הקטגוריות האחרות, אפשר לראות התחלה של מגמת הקצנה: הגיל הממוצע של הזוכות בקטגוריית שחקנית המשנה בשלושת העשורים האחרונים קטן ב-7.5 שנים מהגיל הממוצע של הזוכות באותה קטגוריה בין תחילת שנות ה-60 לסוף שנות ה-80. דווקא כשנדמה כי העולם שבחוץ עובר מהפכה מינית משמעותית, פועל למען תיקון ומתקדם לעבר שוויון בין המינים, בהוליווד השמרנית והמדושנת עדיין שומרים על הגמוניה פטריארכלית לבנה. אנחנו, למשל, עדיין ממתינים בסבלנות מתחילת המילניום השלישי לאישה הראשונה מעל גיל 60 שתזכה בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר (רגע, מוסרים לנו באוזנייה שכדאי לחכות בסבלנות ל-2021, כי יו ג'ונג יון בת ה-73 שוברת שם את המסורת וזוכה באוסקר על הופעתה המשובחת בסרט 'מינארי'; נו, מזל שהיא גם אסייתית). והנה עוד נתון: בארבעת העשורים האחרונים (2020-1981) זכו רק שתי שחקניות מעל גיל 60 בקטגוריה הזו: פגי אשקרופט
זכתה בגיל 77 על תפקידה בסרט 'המעבר להודו' (1984) וג'ודי דנץ' זכתה בגיל 64 על תפקידה בסרט 'שייקספיר מאוהב' (1998). לעומת זאת, בשנות ה־ 60 חצי מהזוכות בקטגוריה חצו את גיל 55, ובשנות ה-70 חצי מהזוכות בקטגוריה חגגו לפחות יובל שנים.
60 הזוכות בקטגוריית שחקנית המשנה בתקופה המדוברת מתחלקות כך: 27% בנות +30, 24% בנות +40, 17% בנות +50, 13% בנות +20, 7% בנות +60, 7% בנות +70 ואפילו אפשר למצוא ברשימה שלוש זוכות בנות-עשרה (כולל טייטום או'ניל, הזוכה הצעירה ביותר בתולדות האוסקר, בעקבות הופעתה בסרט 'ירח של נייר' בגיל עשר בלבד). לזכותה של הקטגוריה יש לציין שבכל הנוגע לייצוג גילני היא השוויונית והצמודה ביותר מבין ארבע קטגוריות המשחק.
ה: איפה הכסף (סוף דבר)
אפשר לתלות את הסיבות להבדלים התהומיים בין השחקנים לשחקניות בכל מיני פילוסופיות ישנות ועדכניות. אפשר להאשים את ההגמוניה השלטת ואת מודל היופי המעוות שרואים על המסכים בסרטי הקולנוע, בסדרות הדרמה, בתוכניות הריאליטי
ובהפסקות הפרסומות. ואפשר להוציא את המחשבונים ולראות שחור על גבי לבן למה הוליווד מתנהגת ככה. כי התשובה הפשוטה ביותר היא קפיטליזם.
ברשימת 50 שוברי הקופות הכי גדולים בהיסטוריה אפשר למצוא את הארי פוטר, ג'יימס בונד, טום קרוז, הרבה גיבורי-על, כמה הוביטים והמון דמויות אנימציה. ויש במעמקים גם שריד ותיק משלהי שנות ה-90 בדמות 'טיטאניק', שם הייצוג הנשי שקול לייצוג הגברי. ויש גם את האלמנה השחורה. אבל ברוב הסרטים, באופן מובהק, הנשים הן דמויות צדדיות, מושא אהבתם של הגיבורים האמיתיים, של הגברים. אבל זה המובן מאליו, המקום שבו היחיד שיש לו זכות דיבור הוא האיש עם הארנק. אנחנו עוסקים עכשיו במקום רם מעלה, בטקס האוסקר, שהוא המקום שאמור לייצג, להיות סמל, לאפיין תקופה.
ממוצע ההכנסות בסרטים בכיכובם של גברים זוכי אוסקר בקטגוריית השחקן הראשי בעשור המלא האחרון (377 מיליון דולר לסרט) גבוה פי 2.3 מממוצע ההכנסות בסרטים בכיכובן של נשים זוכות אוסקר בקטגוריית השחקנית הראשית באותה התקופה (161 מיליון דולר לסרט). אגב, גם אם לוקחים רק את שני הסרטים האחרונים של אותו עשור, 'ג'וקר' בכיכובו של חואקין פיניקס ו'רפסודיה בוהמית' בכיכובו של רמי מאלק, מגיעים להכנסה של מיליארד דולר ועוקפים בהרבה את הכנסות כל עשרת הסרטים בהובלת השחקניות זוכות האוסקר.
הניצחון של סרטי הגברים על סרטי הנשים בסעיף שוברי הקופות הוא לא תוצאה של העשור האחרון והוא לא עניין מקרי. זה קורה תמיד: בחמישה מתוך ששת העשורים בתקופה שבה אנחנו עוסקים (2020-1961) הסרטים בכיכובם של שחקנים ראשיים זוכי אוסקר מכניסים הרבה יותר כסף מסרטים בכיכובן של שחקניות ראשיות זוכות אוסקר. גם בעשור היחיד שבו סרטי הנשים הצליחו יותר בקופות מדובר בפער ממוצע של תשעה מיליון דולר בלבד. בשורה התחתונה, הכיס העמוק של הוליווד מטריד אותה הרבה יותר מאשר נושאים שוליים כמו פמיניזם וגילנות. עכשיו רק נשאר לגלות מהי התמה הנכונה יותר - זו שטוענת כי גברים מושכים יותר קהל לקופות או שמא הוליווד תופרת למידותיהם של הגברים שלה את הסרטים בעלי פוטנציאל הרווח הגדול יותר. מכאן זו כבר שאלה בסגנון "מה קדם למה - הביצה או התרנגולת", כלומר שאלה שלא נוכל להשיב עליה
לעולם. רגע, בעצם, מה זאת אומרת, ברור שהתרנגולת.