המחשב הראשון בשלבי ההתקנה / צילום: באדיבות מכון ויצמן למדע
החולשה שמפגין ההייטק הישראלי בימים אלה - בין אם בשל המשבר העולמי בענף או אי הוודאות הכלכלית שנלווית לחקיקה המשפטית - מסתירה את העובדה שתעשיית הטכנולוגיה עדיין בועטת ומחזקת את מעמדה בכלכלה המקומית. למעשה, באורח פלא, גם בתקופת משבר היא ממשיכה לצמוח. השבוע חשפה הלמ"ס כי מספר המועסקים בענף אומנם לא צמח בשנה האחרונה, אך גם לא ירד באופן משמעותי, ונותר על מעל ל־370 אלף עובדים, קרוב ל־10% מכוח העבודה בישראל.
● פרויקטים מורכבים שהאמריקאים לא רצו: החברות שהפכו את ישראל למעצמת שבבים
● מחקרים מגלים: זו הבעיה עם איך שאנחנו נושמים | חזית המדע
● היזם הישראלי שמשפר את העבודה של 4,000 ארגונים בעולם באמצעות AI
התחקות אחר שורשיו של ההייטק הישראלי, אי שם בשנות ה־60 ו־ה־70 של המאה הקודמת, מגלה עד כמה הענף מקיים קשר רציף עם פקידי ממשלה ושרים, ובשיתוף פעולה עם תאגידים אמריקאים, בנקאים זרים והקהילה היהודית בארה"ב. מפא"י, מפלגת הליכוד, אוניברסיטת MIT, בנק דיסקונט והבורסות בניו יורק - לכל אלה היה תפקיד מכריע בעיצובם של אבני הבניין של ההייטק הישראלי בשנותיו המוקדמות. גם אם לעיתים שיקולים פוליטיים הם שעמדו מאחורי ההחלטות, הרי הם סייעו בהקמתה של תעשיית מוחות - במקום שבו אין מחצבים.
גלובס התחקה אחר השנים המעצבות של ההייטק הישראלי, הפוליטיקאים, פקידי הממשלה, הגנרלים, התעשיינים והמשקיעים שהפכו אותו למה שהוא היום.
החרם הצרפתי והקפיטליזם המפא"ינקי
שני אירועים מרכזיים פקדו את ישראל בסוף ה־60: המיתון הכלכלי אליו נקלעה לפני מלחמת ששת הימים וחרם הנשק שהטיל נשיא צרפת דאז, שארל דה גול, עליה לאחר הניצחון במלחמה. שני אלו הביאו את הפוליטיקאים הישראלים לפתוח את הכיס ולתכנן את הקמתם של מוסדות שבישרו את צמיחתו של ההייטק הישראלי.
באותן שנים, המדינה הצעירה שרכשה מטוסים, ספינות, נשק וטכנולוגיות צרפתיות ושלחה את מיטב בניה לסורבון, מצאה את עצמה ללא בת ברית חזקה. "ההחלטה שהתקבלה בממשלה בתגובה לחרם הייתה כזו ששללה את האפשרות שישראל אי פעם תהיה תלויה במעצמה זרה אחרת", מספר פרופ' דן ברזניץ, ראש הקתדרה לחדשנות באוניברסיטת טורונטו. "במקום זאת, החל מ־1967 השקיעה ממשלת מפא"י במערכות נשק מתקדמות כמו טילים מונחי־רדאר, טנקים, מטוסי קרב וספינות".
אלא שגם מפא"י הסוציאליסטית, אומר ברזניץ, הבינה שללא אלמנטים של שוק חופשי, לא ניתן יהיה לקדם תעשייה משגשגת, כזו שתהפוך את ישראל למוקד מדעי וטכנולוגי עולמי, כפי שראו כמה מבכיריה - לוי אשכול ופנחס ספיר. שני אלו נהנו מיציבות פוליטית עצומה שאפשרה לנהל מדיניות עקבית וארוכת שנים ובפועל לעצב את המדיניות הכלכלית הישראלית בסיועם של עשרות אנשי מקצוע ובוגרי האוניברסיטה העברית שגויסו במיוחד לצורך כך.
באותה העת, שכר דניאל רקנאטי, את מפקד חיל האוויר הפורש דן טולקובסקי, לניהול חטיבת ההשקעות שלהם בישראל, דסק"ש - שהוקמה מתוך מטרה להפריד את פעילות ההשקעות הפרטיות מהבנק ולגייס עבורן הון אמריקאי.
בן 20 בלבד: יזם העל הישראלי
בשנות ה־60 ספיר ואשכול לא פעלו בחלל ריק. לרשותם עמדו כבר כמה חברות פרטיות ומצליחות שכולן נקשרו באדם אחד - עוזיה גליל, יזם ועילוי מתמטי שעלה מרומניה כנער צעיר ב־1941. לאחר שעמד בראש מערך המו"פ האלקטרוני בחיל הים וניהל את המחלקה לאלקטרוניקה בטכניון, הקים בסדנא בחיפה, בעודו בן 20 בלבד, את אלרון, שלימים תהפוך לחברת ההייטק הישראלית הפרטית הבינלאומית הראשונה, כזו שפילסה את הדרך לאלה שבאו אחריה.
אבל אלרון, שנוסדה ב־1961, התפרסמה פחות בשל המוצרים שפיתחה ויותר בשל פריצות הדרך העסקיות שלה. החברה הפכה להשקעת ההון סיכון הראשונה בישראל, בזכות הכסף שגייסה עוד באותה שנה מבנק דיסקונט וקבוצת רוקפלר מארה"ב. בכך, היא הייתה לחברה הישראלית שהונפקה בנאסד"ק והייתה הראשונה להתקשר עם קהילת ההון סיכון האמריקאית. בין החברות שיצאו מקבוצת אלרון ופעלו לאחר מכן באורח עצמאי - ענקיות כמו אלביט, אלסינט, אורבוטק וצורן - הפכו ברבות הימים להנפקות בנאסד"ק.
גליל לא הסתפק רק בהקמת חברות, אלא חיפש עבורן מימון באופן פרואקטיבי. הוא היה זה ששכנע את דסק"ש להשקיע בהן, הבין לפני כולם את החשיבות של מסחור טכנולוגיות צבאיות ואת חשיבות ההון האמריקאי לצורך כך, והיה ממבשרי התוכנית לעודד השקעה ממשלתית בחברות כמו אלה שהוקמו בקבוצת אלרון. "גליל היה אופטימי קיצוני, כמעט באופן לא רציונלי - וזה מה שהביא לא פעם את החברות שלו לשרוד", מספר מיכה אנגל, מי שהצטרף לדיסקונט השקעות בתחילת שנות ה־60 ושימש כמשנה למנכ"ל. "גם כאשר התעוררה בעיה קשה, עוזיה ידע למצוא את הפתרון הנכון בחבירה לגוף או לאדם הנכונים".
הסופרגרופ הישראלי הראשון
לימים, דיסקונט השקעות הפכה במהרה לחברת ההשקעות הפרטיות הראשונה בהייטק הישראלי. באותה העת, שכר דניאל רקנאטי, את מפקד חיל האוויר הפורש דן טולקובסקי, לניהול חטיבת ההשקעות שלהם בישראל, דסק"ש - שהוקמה מתוך מטרה להפריד את פעילות ההשקעות הפרטיות מהבנק ולגייס עבורן הון אמריקאי. טולקובסקי השקיע אומנם בפעילויות ישראליות מסורתיות יותר כמו פירות הדר, צבעים ונייר, אך הפגישה עם היזם הכריזמטי עוזיה גליל ב־1961, בתיווכו של רקנאטי גרמה לו להתעניין בשוק החדש והצומח - מסחור טכנולוגיות צבאיות לעולם האזרחי.
באותה התקופה נטו הבנקים להתרחק מהשקעות בטכנולוגיה. הייתה זו תעשייה עתירת סיכון עם סיכויי הצלחה זעומים. אולם, גליל, יחד עם טולקובסקי ורקנאטי, הביאו את דיסקונט השקעות להיות הספונסורית העיקרית של תאגידי ההייטק הראשונים של ישראל אלרון, אלביט, אלסינט ושל סייטקס.
רצף ההנפקות איננו מקרי וקשור קשור הדוק ליהדות ארה"ב. העובדה שבעליה של דיסקונט השקעות, כמו גם מנהליה הבכירים היו חשופים למתרחש בארה"ב, ובפרט לקהילה היהודית, לא רק שהביאה אותה לאמץ גישה ליברלית חדשנית להשקעות בתעשייה הצומחת של ההייטק, אלא גם לחזק את קשריה עם קהילה של מנהלי השקעות ובכירים יהודיים במערכת הבנקאית והפיננסית האמריקאית.
טולקבוסקי ניסה לגייס את ענף קרנות ההון סיכון הצומח בארה"ב להשקעות בישראל, ואף ניסה להביא את ארתור רוק, אחד המשקיעים הראשונים באינטל ובאפל, לעלות לישראל. רוק סירב בנימוס, אך הפנה אותו ליהודי חם אחר - בנקאי ההשקעות פרד אדלר, שסייע בהנפקות ענק מאותה התקופה. אדלר, שהביא איתו רשת של קשרים מוול סטריט, הסכים להיפגש עם טולקבוסקי רק כדי לשמוע ממנו על מעלליו בקרבות האוויריים בחיל האוויר הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה. את ההחלטה להשקיע בישראל הוא קיבל דווקא מטעמים אחרים: הוא הבין את ההזדמנות שנוצרה לו בהנפקת חברות הפורטפוליו. כך, בזכות דיסקונט השקעות, ישראל עלתה על הרדאר של משקיעי שוק ההון כיצרנית צומחת של טכנולוגיות צבאיות למחצה ואזרחיות.
בשנים שלאחר מכן הפך אדלר, לצד הבנקאי היהודי הארווי קרוגר, לספונסור הבולט ביותר של חברות טכנולוגיה ישראליות - מי שגייס את הקהילה הפיננסית בחוף המזרחי להשקעות ישירות בחברות ישראליות, ולאחר מכן להנפקתן בנאסד״ק.
סיפורו הטרגי של המדען הראשי
במאי 1966, בעיצומו של המיתון שקדם למלחמת ששת הימים, ביקש ראש הממשלה דאז לוי אשכול להקים ועדה שתבחן את הקמתו של גוף ממשלתי שיספק תמיכה למחקר ופיתוח. מלבד האמונה במו"פ כפתרון כלכלי למחסור במשאבי טבע, לדברי פרופ' דן ברזניץ, הייתה לכך גם סיבה פוליטית: "באותה תקופה הפך דוד בן גוריון ליריב פוליטי של אשכול, עם מפלגה חדשה שעמד בראשה, רפ"י, שקידום המדע הפך לאחד מעקרונותיה".
בשנת 1974, חיים בר־לב, שר המסחר והתעשייה דאז, מינה את המדען הראשי הראשון שעיצב במו ידיו את הרשות כפי שהיא מוכרת היום: רשות סטטוטורית עצמאית וגדולה המקצה תקציבים של מיליוני שקלים לחברות פרטיות. לתפקיד, מינה בר־לב את חברו לשירות הצבאי תת־אלוף (במיל'), יצחק "יצה" יעקב, שעד אז שימש בתפקידים בכירים במערך הפיתוח הטכנולוגי הצבאי.
יעקב היה מי שבסופו של דבר התווה את האופן והכללים לפיהם תומכת המדינה כיום בחברות פרטיות: אי־התערבות ממשלתית בהכתבת הטכנולוגיות, הסטת המימון הממשלתי מהאקדמיה לחברות פרטיות הפועלות בתחומים שסובלים מכשלי שוק, מתוך הבנה שחברות פרטיות יעילות יותר ומכירות היטב את השוק בו הן פועלות. הוא גם התווה את מסלולי "מפעל מאושר" שמספקים עד היום הטבות מס מופלגות למפעלים וחברות בפריפריה, והיו ממבשרי חוק עידוד השקעות הון - כיום המכשיר היעיל ביותר למשיכת חברות ענק זרות לישראל.
עם זאת, באותן שנים נקלע יעקב לבעיה. "מהר מאוד הבין יעקב שאין לו קליינטים", אומר יגאל ארליך, שכיהן בתפקיד המדען הראשי בשנות ה־80 וה־90. "הוא היה צריך להסתובב ולעודד חברות לבקש כסף ממשלתי, ומשלא היו יותר מדי כאלה, רוב הלקוחות היו חברות הפורטפוליו של דיסקונט השקעות, תדיראן, חברות צבאיות והתעשייה האווירית".
במקביל, יעקב נאלץ להתמודד עם בירוקרטיה איטית, ויכוחים תדירים עם משרד האוצר, ועד אמצע שנות ה־80 התקציבים מעולם לא גדלו על מעבר ל־30 מיליון דולר בשנה. עם זאת, הוא המשיך בדרכו: לאחר פרישתו מהתפקיד, עבר להתגורר בניו יורק והקים את קרן וורלדטק, אחת מקרנות ההון סיכון הישראליות הראשונות, וסייע בהקמת השותפויות המוגבלות הראשונות שמשכו משקיעים אמריקאים לישראל; אלה הולידו חברות ענק כמו קומברס, לננט וטכנומטיקס, שבישרו את תעשיית התקשורת והחומרה בארץ.
גורלו של יעקב היה טרגי: כ־30 שנה לאחר פרישתו מתפקיד המדען, הועמד יעקב לדין לאחר שמסר לגורמים זרים ידיעות סודיות הקשורות לשירותו הצבאי בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, ונדון לעונש מאסר על תנאי.
התוכנית להבאת קרנות הון סיכון לארץ
בשנת 1991 נקרא יגאל ארליך, שכאמור שימש באותה העת כמדען הראשי, הוזמן לישיבת ממשלה דחופה: על הפרק עמדה השאלה כיצד מגדילים באופן מיידי את מספר מקומות העבודה עבור מיליון העולים החדשים ממדינות חבר העמים. העסקתם של העולים בחברות טכנולוגיה נפלה על אוזניים ספקניות תחילה - הרי כבר שנים שהמדען הראשי מממן פרויקטים, המשקיעים הזרים ממאנים להגיע ומספר המשרות לא גדל באופן משמעותי.
בשל הצורך במציאת פתרונות מיידיים לקליטת עלייה, הסכים אז שר התעשייה והמסחר בממ שלתו של יצחק שמיר, משה נסים ממפלגת הליכוד, להצעתו של ארליך להקים תוכנית לעידוד ממשלתי של השקעות זרות ולהקצות לצורך כך 50 מיליון דולר. התוכנית, שזכתה לשם "יוזמה", הפכה למפץ הגדול שהביא לישראל לראשונה סדרה של קרנות הון סיכון זרות, שחברו לקרנות ישראליות והקימו ברבות את הימים את תעשיית ההון סיכון הישראלית.
אך לשם העברת ההחלטה, נזקק השר נסים גם להסכמתו של שר האוצר יצחק מודעי, שהיה יריבו הפוליטי. ארליך, שהיה גם פוליטיקאי משופשף, גייס לעזרתו את יוסי ורדי, באותו הזמן יועץ למשרד האוצר ומקרוב למודעי, למסע שכנוע שהסתיים גם בהסכמתו להעברת התוכנית. כך אושרה התוכנית כהחלטה האחרונה של ועדת הכספים בזמן ממשלת שמיר.
כעבור מספר שנים, עם הקמתה של ממשלתו של יצחק רבין ב־1992, הגדיל שר האוצר החדש, אברהם בייגה שוחט, את תקציב התוכנית ל־100 מיליון דולר. "בתקופה ההיא הממשלות לא מחקו את כל מה שעשו קודמותיהן", אומר יגאל ארליך. "ממשלת רבין רק חיזקה ההחלטה שהתקבלה בזמן ממשלת שמיר".
אלא שבכך לא תמו המכשולים: הקרן האמריקאית הראשונה שהסכימה לבחון את הצעתו של ארליך, קרן הפרייבט אקוויטי אדוונט הבוסטונית, חששה לעשות את הצעד לבד. למעשה, עד אז חששו רוב קרנות ההון סיכון האמריקאיות להשקיע בישראל שבתחילת שנות ה־90 שידרה בעיקר חוסר יציבות, ברקע המצב הביטחוני הקשה באותם ימים.
אדוונט ביקשה מעורבות של קרן הון סיכון מקומית - מי שנבחרה הייתה דווקא אחת המתנגדות החריפות לתוכנית, דיסקונט השקעות, שתחילה ביקשה לקבל את המימון הממשלתי של תוכנית יוזמה כולה לעצמה, בקשה שנחסמה. כך, השתיים הקימו את קרן ההון סיכון הראשונה, ג'מיני - שבין השקעותיה חברת פרסייס וסופרדיימנשן שנמכרו במאות מיליוני דולרים כל אחת.
הצלחת גיוס ג'מיני עוררה תיאבון בקרב קבוצות נוספות שביקשו גם הן ליהנות ממימון ממשלתי. אחת היא החברה הכלכלית לירושלים, שביקשה למסחר פטנטים מהאוניברסיטה העברית וגייסה לצורך כך קרן אמריקאית בשם JPV.
התוצאה הייתה הקמת קרן בעלת שם דומה: JVP, קיצור של "שותפי הון סיכון ירושלים"; רמי קליש וקבוצה של יוצאי חברת ההשקעות של אהרון דוברת ואיציק שרם גייסו את חברת אס. סי. פי האמריקאית להקמת פיטנגו; ויורם אורון גייס את טמאסק הסינגפורית להקמת ורטקס.
"יוזמה" הפכה לדוגמה לתוכנית מימון ממשלתית. לאחר פקיעת קרנות "יוזמה" בתוך כשבע שנים, המשיכו הקרנות שהיו מעורבות בה לגייס הון פרטי בעיקר, שסייע לממן מאות חברות הייטק בעשרות השנים שחלפו מאז. חלק מהקרנות אומנם לא שרד - בהן ג'מיני, ג'נסיס ואוורגרין - אך מטרת העל של "יוזמה" למשוך משקיעים זרים לישראל, הוגשמה בהצלחה.
כשענקית ההון סיכון נחתה בישראל
הגעתה של קרן ההון סיכון סקויה לישראל בשנת 1999 - אז קרן ההון סיכון הבולטת בעולם, שהייתה ידועה בהשקעותיה באפל, גוגל, יאהו וסיסקו - היוותה את החותמת להצלחת "יוזמה". מלבד ציון דרך משמעותי בביסוס תפיסת מדינת ישראל כאזור השקעה פורה, היא היוותה גם אור ירוק לקרנות הון סיכון אחרות לנתב כמה מהשקעותיהן לישראל.
השלוחה הראשונה של סקויה מחוץ לארה"ב - עוד לפני שהוקמו הסניפים בסין ובהודו - הוקמה בישראל על ידי השותפים החדשים באותה התקופה, בהם חיים סדגר, איש אינטל בעברו. עד 2016, אז החליטה הקרן לצאת מישראל, דבקה סקויה בתעשייה המקומית למרות אירועים ביטחוניים חמורים שאירעו בישראל סמוך להקמתו. "היא בעצם נתנה גושפנקא למשקיעים נוספים לבוא לפה ולהישאר פה", מסביר סדגר.
ודאות נוספת קיבלו המשקיעים הזרים לאחר שלחץ שלהם הוביל את בכירי ההון סיכון בישראל, בהם חמי פרס, יורם אורון, זאב הולצמן ויגאל ארליך, לנהל משא ומתן נמרץ מול רשות המסים שפטר את המשקיעים הזרים ממס על רווחי ההון שגרפו. בזכות אותה החלטה, כבר למעלה מ־30 שנה שההון שמושקע בישראל מצדן של קרנות זרות גבוה פי ארבע מה של מקבילותיהן הישראליות, נוסף על כך שהרוב המכריע של ההון המצוי בידי הקרנות הישראליות - גם הוא זר ברובו.
"מעבר לפטור הפרטני על תשלום המסים, ההישג החשוב של החלטת המיסוי הייתה מתן ודאות למשקיעים הזרים - שהיא דרישת סף קריטית לגיוס הון - אותה ודאות שהמשקיעים מחפשים בישראל גם כיום במים הסוערים שבה מצויה הכלכלה הישראלית", אומר זאב הולצמן, מייסד קרן ההון סיכון גיזה, שנכח בדיונים מול רשות המסים.
אלא שכיום, לראשונה, מרגיש ארליך שהמסלול שהחל אז לפני 30 שנה מצוי בסכנה: "אין לי ספק שישראל סובלת כעת מחוסר ודאות פוליטי וכלכלי דומה: משקיעים אמריקאים יתנהגו בנימוס, יחמיאו לחברה זו או אחרת, אבל לא ישימו את כספם כאן מבלי שיש להם ודאות לגבי ההחלטות שיתקבלו מחר בבוקר".
שורשיה של יחידת העלית 8200
יחידות הטכנולוגיה של חיל המודיעין ובראשן 8200 הוציאו לתעשייה הפרטית מאות יזמים ועשרות אלפי עובדי הייטק עם השנים, בהם מייסדי צ'קפוינט, מובילאיי ונייס. 8200 אומנם הוקמה כיחידת איסוף, ניתוח ופיצוח לאו דווקא טכנולוגית, כש"י (שירות ידיעות) וכיחידת ההאזנה, וקיבלה את שמה הנוכחי רק אחרי מלחמת יום הכיפורים, אך בחלוף השנים, היא החלה לפתח יכולות טכנולוגיות מעבר לעבודת המודיעין.
לאחר מלחמת ששת הימים גייסה לשורותיה היחידה שורה של סטודנטים מהטכניון, חלקם עתודאים, ובהמשך קמו גופי לימוד, הכשרה והדרכה פנים יחידתיים. "אנשים ברמה אישית מאוד גבוהה הובאו ליחידה, ובגלל החשיבות של המשימות, התרבות שהתפתחה היא שחייבים למצוא פתרון מהיר אל מול איומים מיידיים", אומר ניר למפרט, אל"מ (במיל') ששירת ב־8200 וכיום מכהן כיו"ר עמותת בוגרי היחידה.
אלא שהחדשנות הצבאית בה מפורסמת 8200 היא תופעה חדשה יחסית. קדמה לה רפאל שהייתה ליחידה הביטחונית הישראלית הראשונה שהחזיקה במחשב - "איציק" - הסימולטור הראשון בצבא שפעל כבר בשנות ה־50. הביקוש ההולך וגובר ברפאל ובמערכת הביטחון למהנדסים הביא גם לעליית מעמדם בתולדות המדינה - כשכבה חברתית משכילה ובעלת משכורת גבוהה כבר בשנות ה־60", אומר ברזניץ. "רפאל התייחסה לעובדיה כמדענים, והעניקה להם שכר גבוה, תנאים טובים ושנת שבתון. היא מימנה למועמדים איכותיים לימודי הנדסה בארץ ובחו"ל, ואחראית על הגעתם של כמה מאות ישראלים למכונים יוקרתיים ב־MIT וסטנפורד".
בין השנים 1967 ל־1980 זכתה ישראל לצמיחה הגבוהה ביותר בשיעור הגידול של מספר המהנדסים והמדענים שלה - 260%, כפול מהקצב שהציגה יפן למשל. עם המפץ הגדול של שנות ה־60, הפכה רפאל לסוכנות המרכזית שיוצרת סביבה את השלוחות הראשונות של ההייטק הישראלי: מתוכה קמה יחידת המחשוב הצבאית ממר"ם; ב־1966 הוקמה אלביט כזרוע הצבאית של אלרון; והתעשייה האווירית השתדרגה באמצעות הקצאה של צוות מרפאל, שמגיע עליה במטרה לפתח את הטילים הימיים "גבריאל".