צילום: Shutterstock
ב-13 ביוני 2020 התרחש אחד מאותם אירועים שהיו אמורים להישפט בראייה היסטורית במובנים של "לפני" ו"אחרי", מסוג הרגעים הקוסמיים שבהם נורמות ותפיסות עולם משתנות באבחה והופכות את כולנו לאנשים מעט טובים יותר משהיינו קודם. עשרה ימים לאחר הידיעה הראשונית על שני שחקני כדורגל מליגת העל שקיימו יחסי מין עם קטינות, הושעו עומר אצילי ודור מיכה ממכבי תל אביב ללא מועד חזרה. הקונספציה שהשתרשה מאז היא שהשניים נזרקו מהמועדון. בפועל, השעייתם נמשכה מתוך כוונה להמתין לתוצאות חקירת המשטרה, אלא שהשחקנים ונציגיהם החלו לאיים על המועדון בהליכים משפטיים אם לא יוחזרו לאימונים, ובעקבות כך הוחלט לשחררם. השורה התחתונה הייתה אמורה להישאר זהה: מכבי ת"א בחרה לוותר במודע על שניים מהנכסים הגדולים ביותר בכדורגל הישראלי ללא תמורה כספית. זה היה הקו בחול שסימן בעלים זר, קנדי, מיץ' גולדהאר, שהעמיד ערכים מעל הישגים.
בפרספקטיבה של זמן, ההחלטה של גולדהאר היא עוד יותר דרמטית משנדמה היה בעת השחרור. מכבי ת"א, שזכתה בסיום אותה עונה באליפות השנייה ברציפות - והחמישית בתוך שמונה שנים - עמדה בפני הגשמת החזון שראה גולדהאר בעיני רוחו כשרכש את המועדון אי - שם בשנת 2009: סוג של באיירן מינכן מקומית, עם אופק של שליטה ללא עוררין בליגה בישראל והתבססות במפעלים האירופיים. סיכוי טוב מאוד שלפחות הופעה אחת בליגת האלופות - המקום שאליו נשא הבעלים את עיניו מאז ומתמיד - הייתה נרשמת לטובת הצהובים במהלך השנים האחרונות. במציאות, אצילי מצא את עצמו אחרי חצי שנה של גלות קפריסאית במכבי חיפה, הפך אותה במו רגליו ממועדון כושל לאלופה שלוש שנים ברציפות, כשהוא מסיים את שתי העונות האחרונות עם 20 שערי ליגה לפחות ומספר דו - ספרתי של בישולים. אפילו דור מיכה, שקצר הצלחות קטנות בהרבה, נמצא בדרכו לסיים מעל מכבי ת"א זה כבר עונה שנייה.
כל כך הרבה נאמר על הפרשה ההיא, אבל המשמעויות שלה גדולות הרבה יותר מהעברת הגמוניה ספורטיבית מאזור המרכז לאזור הכרמל. היא מסמלת את השוני החד של תפיסות חברתיות - ערכיות בחברה הישראלית לעומת חברות מערביות אחרות, אבל לא פחות חשוב מכך - היא מחזקת את התחושה שישראל היא ההתגלמות של אדם לאדם זאב.
כבר בזמן אמת נמתחה ביקורת בישראל על היופמיזם של גולדהאר, על תרבות הפוליטיקלי קורקט הפוריטנית שהביא איתו לישראל, ללא ההחלקה וקריצת העין שמקובלות כאן. לזכותו של גולדהאר ייאמר שהוא התייחס לעניין כאל עובדה מוגמרת והמשיך קדימה. הוא לא תירץ ולא גמגם, לא הזכיר לכולם מי היה מוכן לשלם בשביל עיקרון; מבחינתו האירוע הסתיים. זו תפיסה מאוד אמריקאית שמבוססת על מושג שאין לו אפילו מקבילה עברית: Accountability. לפי מיליון וובסטר, משמעות המילה היא: "מחויבות או נכונות לקבל אחריות או לספק דין וחשבון עבור מעשיו של אדם". תקראו רגע את הפירוש הזה שוב. הוא נראה כל כך זר, כל כך מצחיק בעברית. כמו תרבות חייזרית משונה. נכונות לקחת אחריות? מי מטומטם מספיק כדי לעשות דבר כזה?
התרבות הישראלית פועלת לפי עקרון הגלגל של אריאל שרון. היא לא מחליפה ולא מתחלפת, היא אולי אחראית אבל היא בטח לא אשמה. המנהיגים שלנו הם אותם מנהיגים שנה אחר שנה, עשור אחר עשור. כוכבי התרבות שלנו הם אותם כוכבי תרבות, הרותם סלע שלנו פוגשת אותנו בטלוויזיה ובבנק, בתלבושת של אחות או בתצוגת בגדי ים. לרוב עם אסי עזר. אנחנו צופים באותם סרטים ונופשים באותם אתרים. אנחנו לא אוהבים להחליף, לא בקטע של לשנות. זו גם הסיבה שלקום וללכת מבחירה זה אף פעם לא אופציה. בישראלית מדוברת אחריות פירושה פחדנות או כניעה, ויתור על פוזיציית כוח. אמריקאים או אירופאים נותנים נאום מתנצל ונעלמים לביתם, ממשיכים מסורת שבה מעידה שווה מחיר. בישראל עצם הנוכחות התמידית, ההישארות על אפכם ועל חמתכם, ההתכחשות למחירים - היא המהות.
עד כמה המהות הזאת חזקה ניתן לראות גם באירועים שמתרחשים בישראל בחודשים האחרונים. פורום קהלת, להבדיל אלפי הבדלות, הגיע לישראל עם סט תובנות ותפיסות עולם אמריקאיות משלו, על האופן שבו היחסים בין משפט ומדינה אמורים להתקיים בראייה שמרנית. תגובת הנגד החריפה של החברה הישראלית גורמת לבכיריה לא מעט הלם, בעיקר נוכח הסירוב המוחלט לאפשר להם להפוך את "שלהם" ל"שלנו". פוליטיקה בצד, עצם המחשבה על כך שאמריקאים כלשהם מעיזים לחשוב שיוכלו להחליט בשבילנו מה יקרה כאן, מעלה את לחץ הדם לכל ישראלי באשר הוא. אותנו לא מחנכים ולא מתקנים, ודאי שלא משנים. ומי שבכל זאת מעז? כדאי שיתכונן להפסיד.
ההדחה של אצילי ומיכה הציבה את מכבי ת"א בסיטואציה משונה בישראליות בכלל ובספורט הישראלי בפרט. אוהדיה נאלצו להתעטף בחומר זר ובלתי מוכר במהלך ויכוחים אינסופיים: מוסריות. אל מול התמיהה לנוכח הנחישות וחוסר הפשרות בהחלטה, אל מול הטענות שבסופו של דבר לא הוגשו כתבי אישום, אל מול הבוז לוויתור על כוח שנוצל מיד כדי להעביר אותו לצד הנגדי - נותרו הסברים על עקרונות ומעשים ששווים יותר מעוד אליפות. לא בטוח שאם הייתם מספרים לאוהדי מכבי ת"א על התוצאות מראש, התמיכה במהלך הייתה כל כך מקיפה כפי שהייתה בזמן אמת. אמנם כן, לא נעים להעריץ אנשים שלכל הפחות כשלו באופן קולוסאלי מבחינה אנושית וערכית, אבל הרבה יותר לא נעים להיות הישראלי שיצא פראייר, שוויתר על האפשרות להמשיך לנצח גם כשכל היתר מצקצקים.
בהחלט ייתכן שגולדהאר היה מפוכח דיו כדי להבין כבר אז שהמהלך שלו לא יהפוך לנורמה, בניגוד להרבה מהלכים מקצועיים ושיווקיים אחרים שהביא איתו ואומצו בישראל ברגע שהוכיחו את יעילותם. אלא שהיו לא מעט שחשבו שהצעד ההוא, האמיץ בעיניים ישראליות, יוביל לכל הפחות לבחינה מחדש של הגבולות בין מצליח וראוי, שייווצר כאן מודל של תשלום קנס גם ללא הבטחה של פרס. שלוש שנים לאחר מכן ברור לחלוטין שהחלומות האלה היו נאיביים ותלושים מהמציאות הישראלית, כמו תייר אמריקאי במונית. אמנם אצילי סיים את דרכו בנבחרת ישראל (בינתיים) בלחץ ארגוני הנשים, אבל בהינתן שהפלטפורמה הזאת מעולם לא האירה לו פנים - בכלל לא בטוח שהוא מצטער על המחיר הזה.
בינו לבינו, בתפיסות החברתיות שמהן הגיע, סביר שלגולדהאר אין חרטות על ההתנהלות באירוע ההוא. גם לנוכח מה שהוא יודע כיום. למען ההגינות יש לומר כי שרשרת טעויות וכשלים מקצועיים וניהוליים היו אחראים לתוצאות של המועדון בראשותו לא פחות מההדחה ההיא. אלא שבכל הקשור לערכיות מול הצלחה, גזר הדין הזה לא יכול היה להיות מהדהד יותר. אם היה בעל קבוצה ישראלי שהרהר בזמן אמת באימוץ ההתנהלות של גולדהאר, הוא בוודאי נזכר בכך היום ומתגלגל מצחוק. למעלה או למטה, הכי חשוב תמיד להישאר על הגלגל.
*אילן קפרוב הוא עיתונאי, פובליציסט ומבקר טלוויזיה.