כרמית הררי / צילום: מ. מסיקה
רקע: "אני במקור חיפאית, עד המעבר לדירה שקנינו בחיפה גרתי קרוב ל־20 שנה בתל אביב, שם הכרתי את בעלי והבאתי את בנותיי לעולם. כיום בעלי עדיין עובד בתל אביב ואנחנו גרים בקריית אליעזר".
"נרשמנו לתוכנית כי הוריי לחצו עליי להירשם. הם רצו לראות את כל ילדיהם 'מסודרים' ואני הבכורה והייתי היחידה בלי דירה. נרשמנו להגרלות במקומות שיש סיכוי שנגור בהם. נרשמנו להגרלות לפרויקטים בחיפה ולא זכינו - הגענו למקומות לא ריאליים, מקום 5,000 באחת, ומקום 9,000 בשנייה. אבל מכיוון שהיו ביטולי הרשמה רבים, אם בגלל אנשים שנרשמו סתם, או שלא יכלו לעמוד ברכישת הדירה, קיימו הגרלות המשך לאותו הפרויקט וככה הגענו לזכות בדירה".
הזכייה: "כשהיה לנו קצת כסף בצד, חשבנו לקנות בנווה שרת בתל אביב לפני שהכול התייקר. היו שם דירות במחיר של מיליון שקל ולא רציתי לקנות כי זו הייתה שכונה עם שם לא טוב ולא הייתי מודעת להתחדשות העירונית שמתוכננת בה. איכשהו יצא ששנה אחרי כן עברנו לנווה שרת וגרנו שם עשר שנים בשכירות. ראיתי שהכול מתחדש ומשתנה ואני פספסתי את הרכבת. בגלל שידעתי שצפויה התחדשות עירונית בקריית אליעזר בחיפה אמרתי לעצמי - הפעם אני לא מפספסת את ההזדמנות. לא תהיה נווה שרת שנייה.
"הצלחנו לבחור את הדירה שאנחנו רוצים, עם תוכנית דירה קלאסית ונוף משגע: רואה את הים, את ההר, מקדש הבהאים והנמל של חיפה מהחלון והמרפסת. אחרי שזכינו, התהליך היה מהיר מאוד. תוך שבועיים הגענו לבחור דירה ומיד אחרי כן, חותמים וצריך לסגור משכנתה ברגע אחד".
האכלוס: "במהלך חודש יוני 2020, הפרויקט אוכלס - זה גם היה התאריך על הנייר, כלומר לא היה שום עיכוב בפרויקט והקבלן עמד בזמנים. ביצענו שינויים בדירה - החלפנו מטבח, מזגן והוספנו הנמכות ושקעי חשמל. המפרט שמקבלים לא רע בכלל אבל לא מספק.
"המעבר לשכונה היה לא פשוט, אפשר לומר אפילו קצת הלם. חזרתי למקום שונה מאוד ממה שהכרתי - השכונה הזדקנה, מבני ציבור שכונתיים מופנים לטובת כלל תושבי העיר ולא קודם כל עבור תושבי השכונה, והיא מכילה המון עולים חדשים, כך שיש בה מעט דוברי עברית. על כל דבר אנחנו צריכים 'להילחם' - אם על ניקיון הרחוב או על פתיחת גן או מעון וכל זה מאוד מאוד שונה ממה שהיינו רגילים אליו במרכז הארץ".
השכונה: "מבחינתי, קריית אליעזר הכי קרובה בצורה שלה לשכונות התל אביביות. יש בה מרכז מסחרי גדול עם סופרמרקט, בית מרקחת, מאפיות, בתי קפה, אנחנו במרחק של רבע שעה הליכה מחוף הים לכיוון אחד, ומהמושבה הגרמנית ואזורי הבילוי לכיוון השני. יש כאן תחבורה ציבורית מצוינת - גם בשבת, ואנחנו יוצאים לבלות באוטובוסים בערב כמו בני 16. אנחנו גם במרחק דקות הליכה מרציף הרכבת לתל אביב, והרבה אנשים ממשיכים לעבוד בתל אביב. כשהרכבת עובדת ואין עיכובים, מגיעים תוך שעה וקצת למשרד בת"א. זמן הגעה דומה לאנשים שמגיעים בפקקים מראשל"צ.
"הבעיה כאן היא המחיר הגבוה של הארנונה: בתל אביב שילמנו כ־500 שקל לחודשיים ופה משלמים 1,700 שקל ומעלה לחודשיים ואנחנו לא מרגישים תמורה. אין אכיפה וניקיון. כל חניה בכחול לבן היא בתשלום ואין חניונים מוזלים לתושבי העיר. אין מספיק חוגים ומתנ"סים ואין קאנטרי עירוני לשכונה כמו בתל אביב, אלא אחד לכל העיר. הפער בין מה שהתרגלנו אליו ומה שיש לנו כאן הוא גדול ומכביד".
השכנים: "בערך רבע מהדיירים בבניין הם זוכים והשאר שוכרים. בקומה שלנו למשל אנחנו היחידים שגרים בדירה שלנו (5 דירות בקומה) והשאר הם שוכרים. המתחם שלנו שונה מכל השכונה, שמורכבת משיכונים ישנים. אנחנו מגובשים ונוצרה קהילה. הבנו שהעירייה לא תשקיע בנו, אז החלטנו להשקיע בעצמנו והקמנו גרעין התיישבותי, בסיוע עמותת 'ארץעיר'. אנחנו מקיימים פעילויות שונות בכל השכונה, גם לדיירים הוותיקים וגם לדיירי המתחם. כך למשל, משלוח מנות בפורים, ערכות חורף לקשישי השכונה בחודשי החורף ועוד.
"אחד הדברים הנחמדים במחיר למשתכן הוא שעבור כולם כאן זו הדירה הראשונה שלהם - ולכן כל החוויות שכרוכות במעבר דירה נחוות יחד. ככה נוצר מעין שיתוף ושותפות בכל התהליכים - יש קבוצות מכירה והמלצות, השוואות מחירים, ונוצר כוח קנייה משותף. הכרנו אחד את השני בווטסאפ לפני שעברנו לפה, ומי שעבר ראשון עזר לזה שבא אחריו וכן הלאה".
למכור? "הראשונים יכולים למכור מינואר 2024, ואנחנו נוכל באוגוסט. אומרים שהדירה שווה היום כ־2 מיליון שקל. אני מאמינה שנשאר כאן כי כל מכירה או השכרה תוביל לירידה ברמה מבחינתי. אבל יש מסביבנו דיבור על לעזוב והסיבה היא לאו דווקא מימוש הנכס. הנושאים החמים כאן הם רמת החינוך ותשומת הלב הדלה של העירייה כלפי השכונה, וזה לצערי פספוס גדול".