חוסר ידע משפיע על קבלת ההחלטות ובהמשך משפיע על איכות החיים ורמתם / צילום: Shutterstock, panitanphoto
הכותבת היא נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים
שנת הלימודים הקודמת החלה בבשורה חיובית עבור המורות והמורים המלמדים בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים: הם זכו להסכם שכר חדש המשפר משמעותית את שכרם. באשר למורי בתי הספר העל יסודיים - המו"מ עדיין בעיצומו, אולם נדמה שאין ויכוח באשר לצורך בהעלאת שכרם, ויש קונצנזוס כמעט מקיר לקיר, ששכר ראוי הוא שלב ראשון והכרחי בפתרון משבר המחסור הדרמטי במורים. אך כדרכן של בעיות עומק, העלאת שכר לבדה לא תפתור את הבעיה.
גם בראשיתה של מהפכת הבינה המלאכותית, אף טכנולוגיה לא תחליף בעתיד הנראה לעין את המורות והמורים. יתרה מזאת, לא רק שמדובר במקצוע חיוני, מורי העתיד יצטרכו להיות הרבה יותר משוכללים על מנת להתמודד עם יעדי המאה ה־21, וכל מי שעוסק בכלכלת חינוך בארץ ובעולם, מצהיר שנדרש לעשות הכול על מנת למשוך מועמדים ראויים שיוכלו למשימה.
מקצוע עם יתרונות
בהקשר זה חשוב לומר בקול רם, שאמנם מדובר במקצוע מאתגר ומורכב הדורש כישורים גבוהים ותחושת שליחות, אך יש לו גם יתרונות אינסטרומנטליים שאינם מקבלים את תשומת הלב הראויה. מדובר בתחום שרגיש הרבה פחות לטלטלות כלכליות, גלי פיטורין ומשברים גלובליים, ובמציאות של עומס בכבישים, ותחבורה ציבורית טעונה שיפור - באיזה עוד תחום יש כל כך הרבה אפשרויות תעסוקה במרחק הליכה מהבית?
אולם בהבלטת הסכם השכר המשופר והיתרונות האינסטרומנטליים של המקצוע, אין די. אנחנו בזמן פציעות, והמחיר של המחסור במורים הוא בכייה לדורות ועולה לאין שיעור על מה שנראה היום על פני השטח. אז מה עושים? שלושה צעדים שחובה לעשות עכשיו:
מתחילים עם שינוי בתפיסה ביחס לקריירה בהוראה: אני פוגשת צעירות וצעירים שתחום החינוך מלהיב אותם, שרוצים ללמוד חינוך ולעשות חינוך - אבל מה שהם בוודאי לא רוצים זה לעבוד 30 שנה באותו תפקיד. צריך להפסיק לחשוב במונחי קביעות ולעבור לחשוב במונחים דינמיים וריאליים המותאמים לדור הצעירות והצעירים. שמונה עד עשר שנים של עבודה חינוכית בגן או בבית הספר מהוות פרק משמעותי במסלול קריירה, שממנו ממשיכים הלאה להזדמנות הבאה. בזכות הכישורים שרכשו בעבודה המורכבת שלהם כמורים ומחנכים, הם נכס לכל מקום עבודה. כשמשנים את זווית הראייה, גם הנתונים ביחס לאחוזי נטישת המורים נראים פחות מבהילים, כי תחלופת מקומות עבודה ותחומי עיסוק זו המציאות בכל עולם העבודה.
ממשיכים עם תנאי עבודה הולמים: במצב של מחסור במורים, כל החוליים רק מחריפים. הצפיפות בכיתות עולה והעומס על המורים שנשארים במערכת הולך וגובר. למורות ולמורים אין משרד או פינה משלהם בבית הספר. ולמעשה כל תחום רווחת העובד לא באמת קיים במערכת החינוך. זה מתחיל בקפה והחלב בחדר המורים שהם מממנים בעצמם, ומסתיים בהתערבות בוטה של ההורים בתהליכי עבודה ותחושת חוסר אוטונומיה. מערכת הגפ"ן כוללת היצע של תוכניות לרווחת המורים, אולם מנהלים רבים יעדיפו לבחור תוכניות שמיועדות לתלמידים ולא למורים, שכן קל יותר "לשווק" אותן להורים ולקהילה.
הכי חשוב, לתגמל ולתמרץ מורים טובים: הגיע הזמן לייצר מערך של תגמול דיפרנציאלי. לא כזה שיוצר תחרות דרוויניסטית בין מורים, אלא כזה הדומה לדרגות הקידום באקדמיה - קידום בזכות עמידה בקריטריונים מקצועיים מוגדרים ולא רק בזכות הוותק. כך ייווצר למורים מסלול קריירה שיעלה את המוטיבציה שלהם להשקיע, להתמקצע, להיות יצירתיים ולהישאר במערכת שמקדמת אותם גם במעמד וגם בתגמול הולם.
בראש סדר העדיפויות
חייבים לומר זאת בקול צלול: נושא מעמד המורות והמורים חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי, ולא רק רגע לפני אחד בספטמבר. מערכת החינוך זקוקה לטיפול עומק, וחובה עלינו, המופקדים על חינוך הדור הבא של אנשי ונשות החינוך, להזהיר ולהתריע.
בתי הספר הפרטיים כבר פורחים ומערכת החינוך הציבורית מדממת, במצב אי השוויון החברתי הנוכחי, התוצאה היא לא פחות מהרסנית.