הרייכסטאג ההרוס בברלין, 1945 / צילום: Reuters, Yevgeny Khaldei
השיחות על שיקום עזה ביום שאחרי המלחמה החלו כבר בתחילתה. הביקורים התכופים של מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן בישראל ובמדינות ערב המתונות מלמדים כי ארה"ב כבר משרטטת תרחישים אפשריים לעתידה הצבאי, הכלכלי והחברתי של הרצועה.
● ראיון | המומחית שמאמינה: "ייתכן שאחרי המלחמה עזה תהפוך לסומליה"
● דעה| לקחים ממלחמת המפרץ: זה מה שישראל צריכה לעשות לגבי עזה
התוכנית ששמה עולה כהשראה לשיקום עזה, על פי גורמים המעורים בנושא, היא תוכנית מרשל שעוצבה לפני כמעט 80 שנה באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה. בסופה, הפכה גרמניה מאימפריה נאצית שנחרבה עד היסוד למעצמה כלכלית שוחרת שלום. יפן, שלא נכללה בתוכנית מרשל אלא שוקמה באותה העת באמצעות מפקדת כיבוש צבאית־אזרחית אמריקאית, הפכה גם היא ממוקד של מיליטריזם ולאומנות סמכותנית לדמוקרטיה פציפיסטית ומשגשגת.
רבים רואים גם במלחמה בעזה ובוואקום הפוליטי שצפוי להיווצר בה, את ההזדמנות לשקם את הרצועה במטרה למנוע בשנית את הפיכתה לאזור מוכה טרור.
"חשש ממיליוני מובטלים שיהפכו לקומוניסטים"
מיד לאחר מלחמת העולם השנייה קיוו בארה"ב כי המדינות החזקות באירופה - בריטניה וצרפת - יסייעו בשיקום היבשת, אך הדבר לא קרה. בצורות וסופות הביאו לרעב ושיעור האבטלה הרקיע שחקים. הניסיון של ארה"ב להסתפק בסיוע לפליטים ובשיקום תשתיות תחבורה ומים הוכתר במהרה ככישלון. לפיכך, רק בשנת 1947 פרסמו האמריקאים תוכנית גרנדיוזית על שמו של מזכיר המדינה באותה התקופה, ג'ורג' מרשל, להשקעה של 13 מיליארד דולר בשורה של מדינות במערב אירופה, ביניהן צרפת, בריטניה, איטליה, גרמניה ואוסטריה.
הסכום האדיר - כ־180 מיליארד דולר במונחים ריאליים של היום - לא הושקע כסיוע הומניטרי, אלא מתוך אינטרס אמריקאי להקים כלכלה עצמאית, חזקה ומתפקדת במדינות שחלקן נשלטו לפני כן על ידי ממשלות פשיסטיות, וכך להיטיב עם הכלכלה האמריקאית. "הרבה מהמימון שיועד לאירופה מצא את עצמו בחזרה בארה"ב", אומר ד"ר אלי קוק, ראש התוכנית ללימודי ארה"ב באוניברסיטת חיפה. "ארה"ב כמעט לא נפגעה במלחמת העולם השנייה, בעוד שהשוק האירופי הוחרב לחלוטין. ישר לאחר המלחמה השתמשו המדינות בכסף האמריקאי כדי לרכוש ממנה מזון וחיטה, ולאחר מכן בנו בכסף הזה מפעלים ותשתיות תעשייה, כאשר את הציוד ואת חומרי הגלם לשם כך רכשו האירופאים בין השאר ממנה".
מה שהאיץ את ההשקעה במערב אירופה היה האיום הקומוניסטי, שהפחיד את ארה"ב יותר מכל בסוף שנות ה־40 והוביל אותה לקבל החלטות אסטרטגיות רבות. "לאמריקאים היה חשוב שבגרמניה תתפתח מחדש תעשייה אמיתית שתוכל לעמוד על רגליה ולפתח שוק צרכני־קפיטליסטי", אומר קוק. "באותן השנים, במדינות כמו גרמניה, איטליה וצרפת החלה המלחמה הקרה וארה"ב לא רצתה לראות מיליוני אזרחים מובטלים מתוך חשש שהדבר יוביל אותם לפנות לקומוניזם. פועל שהולך למפעל, מקבל משכורת טובה וקונה קוקה קולה, הוא דבר ששווה לאמריקאים להשקיע בעבורו כסף".
לא כולם קיבלו את השינויים בברכה
אבל לא הכול עבר חלק. לחלק מהחברות הפרטיות האמריקאיות, שהיו למרוויחות הגדולות מתוכנית מרשל, היה כוח רב. חברות הנפט למשל התנגדו לבקשת המדינות האירופאיות לממן בתי זיקוק ומפעלי דלקים על אדמתן, במטרה להשאיר אותן תלויות בה. גם האמריקאים לא תמכו בכל שימוש בכספם על ידי האירופאים. כך קרה כאשר התגלה להם שהולנד משתמשת בהם לשימור השליטה שלה באינדונזיה. בתגובה, ארה"ב דרשה לקזז את הכספים אלה.
בין השאר, ארה"ב השקיעה מעל 600 מיליון דולר באינדוקטרינציה של המדינות הפשיסטיות לשעבר, כדי לקדם ערכים ליברלים וקפיטליסטים ולעקוב אחר תאים קומוניסטים ופשיסטיים. "באירופה לא לקחו את זה בקלות, כאשר גילו שנתח משמעותי מהתוכנית הוקצה ל־CIA", אומר קוק.
חוקה יפנית, השראה אמריקאית
במקביל לתוכנית מרשל באירופה, ארה"ב ניהלה תהליך שיקום יסודי וארוך של יפן. עם זאת, בשונה מהמצב בגרמניה, ארה"ב עשתה זאת תוך שיתוף פעולה עם המנהיגות מתקופת המלחמה. "בגרמניה לא הייתה ממשלה מרכזית עד 1949, בעוד שביפן הממשלה הקיימת הייתה כפופה לשלטונות הכיבוש", אומר פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
מעבר לסיוע כלכלי לשיקום התעשייה ואספקת מזון נרחבת לאימפריה שחרבה וסבלה מרעב, ארה"ב ניהלה מסע לעקירת הערכים הלאומניים היפנים ופולחן הקיסר וקידמה במדינה ערכים ותרבות ליברלית במגוון דרכים. "האמריקאים כתבו את החוקה היפנית בהשראה אמריקאית", אומר אורבך. "אפילו הפתיח שלה 'אנחנו, בני העם היפני', מזכיר מאוד את זה של ארה"ב. יתר על כן, החוקה היפנית יותר פציפיסטית וליברלית מזו האמריקאית, וכללה גם ערכים סוציאל־דמוקרטיים שסיפקו לעובדים זכויות רבות יותר".
גם מערכת החינוך היפנית שונתה מקצה לקצה: ארגון המורים פורק, מורים לאומניים פוטרו ותלמידים נאלצו למחוק מספרי הלימוד כל אזכור של הצבא, הקיסר וכל סממן מיליטריסטי או פיאודלי; אותם החליפו שיעורי דמוקרטיה ולימודי תרבות המערב. בנוסף, ארה"ב אסרה על היפנים לציין פסטיבליים דתיים וחגים מסורתיים, ואף הטילה משטר צנזורה דכאני על כלל הספרים, העיתונים והסרטים. "אמני האופוזיציה ביפן התבדחו על כך שבתקופת האימפריה הם ייחלו למשטר דמוקרטי שיתיר להן לפרסם את יצירותיהם, אך גם כשזה הגיע בדמות הכיבוש האמריקאי, התברר להם שהוא הפעיל מדיניות צנזורה לא פחות קשוחה", אומר אורבך.
רפורמות נרחבות נערכו כמובן גם בתחום הכלכלי. המשטר הפאודלי בוטל והאיכרים המובטלים קיבלו אדמות משלהם כדי למנוע את נהירתם לקומוניזם. במקביל, התאגידים הגדולים - המונופולים שרבים מהם קידמו ומימנו את ההתחמשות הצבאית ואת האידאולוגיה הלאומנית - נחלשו בהדרגה; האמריקאים לא רצו לפרק אותם לחלוטין על מנת לשמר את כוחם אל מול השפעות קומוניסטיות.
תוכנית מרשל, גרסת עזה?
פרופ' אורבך סבור שלולא גרמניה ויפן נהרסו לחלוטין, קשה היה לשקמן. "מתוך הרס מוחלט קל יותר לבנות דברים חדשים, וקבלת מימון או השקעה בדרך כלל לא מספיקה", הוא אומר. "הפלסטינים למשל קיבלו עד היום יותר כסף ממה שחולק בתוכנית מרשל, אך הדבר לא שינה הרבה - בין השאר בגלל הסיאוב והשחיתות במנגנונים.
"בנוסף, לאמריקאים ולחלק ניכר בהנהגה היפנית היה אויב משותף: הקומוניזם הסיני או הסטליניסטי, שסייע להם לעבוד יחד. סיבה אחרת להצלחה היא העובדה שהאמריקאים והיפנים הופתעו זה מזה: את היפנים חינכו שהאמריקאים רוצים לאנוס ולטבוח באוכלוסייה המקומית, ואילו האמריקאים היו בטוחים שהעם היפני יפעיל נגדם טרור. אלא שהיפנים התבדו, ואף הביטו בהשתאות על האמריקאים שמעבירים אליהם טונות של חיטה ומצילים אותם מרעב. במקביל חל אצל היפנים שינוי כולל בגישה כלפי ההנהגה הישנה: הם הפכו לאדישים למשפטים נגד הגנרלים היפנים ולהוצאתם להורג, ורבים מהם אף האמינו שעליהם לשלם מחיר".
למרות שתוכנית מרשל בגרמניה והתוכנית לשיקום יפן הונהגו לפני כ־80 שנה והוכפפו על תרבויות מפותחות, ד"ר קוק סבור כי ניתן ללמוד מהן המון לטובת שיקום עזה ביום שאחרי המלחמה. "תוכנית מרשל סיפקה אפשרויות תעסוקה ופרנסה שקשה היה לקדם במהלך השנים שלאחר המלחמה. קל יותר לקדש את ערך החיים כאשר המצב החומרי מובטח.
"אולם, הלקח שצריך לקחת מתוכנית מרשל ביחס לתקופה שקדמה למלחמה בעזה הוא שלשפוך כסף על הנהגה קיימת איננו פתרון. לא משנה כמה כסף תעביר קטאר לחמאס, אם לא תמנע שחיתות שלטונית, יהיה קשה לפתור בעיות מן השורש. כפי שארה"ב הקימה מחדש מפעלים בגרמניה, הרי שצריך להקים בעזה שלאחר השיקום תעשייה מקומית ולמנוע תרבות כלכלית של עובדים שמרוויחים את פרנסתם בישראל וחוזרים מדי ערב לביתם במדינת עולם שלישי". אורבך מוסיף: "בדיוק בשל כך יש לשים סוף גם למחנות הפליטים ולמוסדות סיוע כמו אונר"א. מדובר בביצה ששום דבר טוב לא צומח ממנה".
על ההערכות לפיהן תוכנית השיקום העזתית עומדת להפוך למאמץ משותף של ארה"ב ושל מדינות ערב המתונות כמו איחוד האמירויות, מצרים וירדן, אומר אורבך כי "דווקא ההצלחה של ארה"ב ביפן מעידה על כך שנדרשת כאן יד מכוונת אחת ולא 'ועדת היגוי'. מי שניהל את יפן בזמן הכיבוש הוא איש אחד - הגנרל דאגלס מקארתור - שאמנם לא הבין קודם לכן במנהל אזרחי אבל התברר כמושל יעיל. במקום למוטט את ההנהגה המקומית לחלוטין, לטהר את כלל ההנהגה הפוליטית ולמוטט את מנגנון המדינה - כפי שעשתה ארה"ב בעיראק ב־2003 - מקארתור השכיל להשתמש בגורמים מקומיים שקשורים למשטר הישן כדי להישען עליהם בניהול המדינה ביום שאחרי. צריך להגדיר את מי רוצים לחסל, אבל גם את רוצים לשמר - למשל, פקידים במשרדי ממשלה שנשלטו בידי חמאס, כאלה שתצטרך אותם בעתיד כי הם ידעו איך לנהל את עזה".