שופטי העליון. כללי האתיקה לא רלוונטיים עבורם? / צילום: אלכס קולומויסקי, "ידיעות אחרונות"
לכבוד פרישתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות לפני מספר שבועות, אפתח בסיפור קצר: אורי שהם, שופט העליון לשעבר, הגיע לגיל 70 באוגוסט 2018 ופרש לגמלאות. באותם ימים שימשתי ככתב המשפט של "מעריב" והגעתי לסקר את האירוע מטעם העיתון.
בבופה הצטלבו מבטי ומבטה של חיות. האחרונה החלה לכעוס ולהרים עליי את קולה. עד כאן לא אירוע חריג, במיוחד למי שמכיר את אורחותיה של נשיאת העליון לשעבר. אבל על מה הייתה המהומה? ובכן, מתברר שעל טור של קלמן ליבסקינד שפורסם ב"מעריב". הטור עסק בניגוד העניינים של השופטת ענת ברון, שדנה בתיקים של עורכי דין שתרמו למפעל ההנצחה לבנה ז"ל.
● הנתונים מגלים: המסלול לבית המשפט העליון עובר דרך שתי אוניברסיטאות בלבד
● כדי להבין את הבעיה במערכת, מספיק להיחשף לדיוני הוועדה לבחירת שופטים | דעה
● נשיאת העליון הפרה את כללי ניגודי העניינים שהיא עצמה ניסחה. ולאחר פניית גלובס - פסלה את עצמה
חיות כעסה, טענה כי מדובר ברדיפה פוליטית ובהסתה נגד השופטים, קבעה נחרצות כי לא במקרה הטור נכתב דווקא באותם ימים, וכי כל מטרתו הייתה לגרום לפסילתה של ברון בתיק מסוים (למיטב זכרוני, היא טענה כי מטרת המהלך הייתה פסילה של השופטת מדיון בעתירות נגד חוק ההסדרה שהתקיים זמן קצר לפני כן).
המקרה הזה, כמו אחרים, מלמד על חוסר המודעות העצמית של שופטינו היקרים. מדובר בתופעה שאי־אפשר להתעלם ממנה. כאשר מדובר בהם, הביקורת אינה ביקורת אלא הסתה, העבודה העיתונאית איננה עבודה עיתונאית אלא רדיפה פוליטית, וניגוד העניינים איננו ניגוד עניינים אלא משהו שכולנו לא מבינים. תיאוריות קונספירציה הופכות למפלט מפני תשובות לגופו של עניין.
הקשר האישי של חיות
יש קו ישר וארוך שמחבר בין הסיפור הזה לבין ניגוד העניינים של חיות עצמה, שעליו דיווחתי מעל דפי העיתון הוורוד הזה לפני כשנה: "נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, דנה בתיק בניגוד עניינים, תוך שהיא פועלת בניגוד לכללים וההוראות שהיא עצמה חיברה ופרסמה לכל השופטים בישראל. השבוע התקיים דיון רגיש בבג"ץ בעניין העתירות סביב מתווה הכותל. התנועה הרפורמית, שהגישה את העתירה, מיוצגת על־ידי עו"ד אורלי ארז־לחובסקי - שמשמשת בעצמה כמנהלת של המרכז הרפורמי לדת ומדינה. נשיאת העליון חיות, אשר יושבת בראש ההרכב, קיבלה להתמחות כבר לפני למעלה משנה את בנה של עו"ד ארז־לחובסקי, שהחל את ההתמחות שלו היום.
"ניגוד העניינים הבוטה, שלא היה ידוע כלל לצדדים, לא הפריע לחיות לדון בתיק. בפתח הדיון היא הפתיעה וסיפרה על כך באופן משני, אך מיהרה להבהיר כי היא לא רואה כאן ניגוד עניינים המונע ממנה לדון בתיק. אלא שמסמך שפרסמה הנשיאה עצמה, ובו 'אמות־מידה לגיבוש רשימת מניעויות לשופטים ורשמים', קובע בדיוק ההפך מטענתה, כי אין בהתמחות של הבן כדי למנוע ממנה לדון בעתירה בה אמו היא צד להליך".
לאחר שפנינו בעניין זה לחיות, היא מיהרה להעביר את התיק הלאה בהחלטה לקונית שמסתירה את נסיבות העניין.
כששופט הופך לפרזנטור
לא מעט זמן חלף מאז אותו מקרה, אך לא נראה שהרבה השתנה. בשבוע שעבר התייחסתי כאן לתופעה הבלתי נתפסת בה חבר הוועדה לבחירת שופטים, השופט יצחק עמית, השתתף באחד מדיוני הוועדה שעסק במינוי נשיא לבית המשפט העליון. עמית, המועמד שאמור להתמנות לתפקיד על-פי עיקרון הסניוריטי, לא הרגיש שום בעיה ושום ניגוד עניינים ליטול חלק כחבר מן המניין בדיון שעוסק בו באופן ישיר. בנימת הומור הוא אמר "אני כמו עציץ", במקום לשמור על כללי מינהל תקין בסיסיים ולצאת מן הדיון.
השבוע גם פרסמתי ברשת החברתית X (לשעבר טוויטר) על התנהלותו של שופט בית המשפט העליון, חאלד כבוב, ששימש כפרזנטור עבור משרד עורכי הדין הפרטי של בתו, מרים כבוב־סיקסק. השופט כבוב הופיע במספר פוסטים ברשתות החברתיות של המשרד על רקע תמונת ענק שלו בכניסה למקום, ופוסט אחר שקודם בתשלום הציג תמונה נוספת של האב במשרד. גם בהזדמנויות אחרות העלתה עו"ד כבוב־סיקסק פוסטים בו מופיע אביה, שופט העליון, כשהוא מבקר אותה במשרדה.
ואם לא די בכך, בסרטון תדמית שפרסם המשרד, בתו של כבוב פותחת את דלתות הכניסה כאשר מאחורי תלויה על הקיר תמונת הענק של שופט העליון עם גלימה ופטיש. חדי־העין יוכלו לשים לב שמלבד תמונת האב, אין שום מסר נוסף בסרטון התדמית שאמור לשכנע אנשים לשכור את שירותי המשרד, אלא אם כן אנשים אמורים להשתכנע מהארון ומהקלסר המצוי בתוכו.
אתיקה כשנוח להם
בכללי האתיקה של השופטים נכתב: "לא יעשה שופט שימוש במעמדו כשופט לקידום עניין שלו או של אחר". עוד נקבע כי "לא יפיק שופט טובת הנאה ממעמדו כשופט - בין טובת הנאה חומרית בין אחרת - אם במישרין ואם בעקיפין". הוראת כללי האתיקה לכאורה לא עולה בקנה אחד עם התמונות של כבוב.
אלא שכל זה לא הפריע לשופט העליון, כמו שניגוד העניינים לא הפריע לחיות, לברון או לעמית. אני משוכנע שהם לא עושים זאת במודע; הם באמת לא מבינים את הפסול בהתנהלות שלהם. אני לא טוען זאת לשבחם ולהגנתם, כי לדעתי זה רק מחמיר את הבעיה. מבחינתם, הם מתעלים ונעלים מעל כל זה.
כעת, לאחר עליית הרפורמה המשפטית בסערה השמימה, אולי כדאי שהנושא הזה סוף־סוף יטופל בנחישות וברגישות?